בזוית אישית/ רפי בן חור / אחינו הדרוזים
בני העדה הדרוזית כרתו עמנו ברית דמית; החלל האחרון שנפל במלחמה, רס"ן ג'לאא אברהים, הוא החלל ה-11 מהעדה מאז פרוץ המלחמה; קשה לתאר את נאמנותם לישראל, קשה לתאר את נאמנותם לעם היהודי, ואנחנו כדרכנו בקודש, לוקחים את העדה הדרוזית כמובן מאליו ולא יודעים לחבקם ולהעריכם כראוי
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
רפי בן חור
בימים אלה מלאו תשעה חודשים לפתיחת מלחמה עקובה מדם. מלאו תשעה חודשים למחדל היסטורי, מחדל אותו ישננו שנים רבות בכל אתר ואתר בישראל, בחיים האזרחיים וכמובן, בצה"ל.
שחצנות, יהירות ושאננות הביאו אותנו עד הלום. הכאב רב מנשוא ואין לנו היכולת עדיין לאמוד את גודלו.
את דבריי השבוע אני רוצה להקדיש לאחינו מהעדה הדרוזית, אחים לברית דמים, ובתקווה גם לברית חיים בעתיד. השבוע נפל בקרב בעזה רס"ן ג'לאא אברהים, בן 25, תושב הכפר סאג׳ור הסמוך לכרמיאל, מפקד בפלוגת הנדסה בגדוד 601 בחטיבה 401, בן למשפחת לוחמים וקצינים. סבו נפל בקרבות בטול כרם בשנות ה-60. שני אחיו קצינים בצה"ל, אביו שירת כל חייו במשטרת ישראל. הוא בן לעדה הדרוזית האדירה, עדה בת 130 אלף איש בלבד, עדה אשר לכאורה כרתה עמנו ברית דמים.
רס"ן ג'לאא הוא ההרוג מספר 11 מהעדה מאז פרוץ המלחמה, מספר בלתי נתפס ביחס לגודל העדה. ראשון הנופלים מהעדה במלחמה זו היה סגן אלוף סלמן חבקה, אשר הוביל את כוח הפרצה בפרוץ המלחמה בקיבוץ בארי, והציל עשרות אזרחים ממוות בטוח, נלחם בגבורה ולאחר שלושה שבועות נפל בקרבות בעזה עצמה.
כל חיי הבוגרים הייתי בקשרים הדוקים עם חברים מהעדה הדרוזית, אם זה אנשי צבא או במסגרות הפוליטיות מאמל נאסר אדין, אב שכול, ממקורבי מנחם בגין, ועד איוב קרא, נכה צה"ל וממשפחה שכולה. הם שימשו חברי כנסת מספר שנים.
הייתה לי הזכות להיות בקשר הדוק עם קצינים בכירים דרוזים, אותם הכרתי מקרוב בעת שירותי בשרות המדינה. למען האמת, חשתי אליהם אהבה והערכה רבה, למדתי להעריך את ברית הדמים וברית החיים עמם.
קשה לתאר את נאמנותם לישראל, קשה לתאר את נאמנותם לעם היהודי, ואנחנו כדרכנו בקודש לוקחים את העדה הדרוזית כמובן מאליו ולא יודעים לחבקם ולהעריכם כראוי.
נראה כי ברית הדמים היא דו כיוונית, מהם אלינו ובחזרה, וברית החיים היא חד כיוונית מהם אלינו בלבד ולא סימולטנית.
אנחנו יודעים להרוס במו ידינו הישגים היסטוריים, ממשלות יהירות, אדישות אשר אינן יכולות לראות לטווח ארוך.
התנהלות זו מעוררת שאט נפש של מנהיגי העדה, ברוך השם אין זה משפיע עדיין על הנאמנות הצבאית, אך היא בוודאי מסכנת נאמנות זו לעתיד. הם לא מתביישים ואומרים כעת בקול, ואני מצטט: "חברי הממשלה: אל תבואו לטקסי הזיכרון של העדה הדרוזית ,ממילא רק בימי הזיכרון אתם נזכרים בנו. אל תגיעו כדי לשנן את הסיסמאות על ברית דמים ואחים אנחנו. תפסיקו לזלזל באינטליגנציה שלנו. אנחנו כבר לא מאמינים לכם. תבואו רק עם הצעות לתיקון חוק הלאום, להקפאת חוק קמיניץ, להכשרת הבנייה הקיימת, ולהקמת ישוב עבור החיילים המשוחררים הדרוזים. רק בדרך זו מכבדים את זכר החללים".
אנו משקרים את העדה, אנו רוצים מהם ברית דמים ולא מוכנים להעניק להם ברית חיים. איני יודע מה הועיל חוק הלאום לעם ישראל, בלי ספק הוא יצר בקיע בינינו ובין בני העדה, חקיקת חוק זו לא הועילה במאומה, אין לנו צורך בתזכורת זו שאנו מדינת היהודים, למען האמת אבוי לנו להיזקק תזכורת זו.
במקום לצאת בהצהרות בומבסטיות עלינו לסייע לעדה לצעיריה ,באם נמשיך ונתבוסס ביהירות ואדישות בעוד עשור נאבד גם את אחינו הדרוזים. אנו ראינו בהם רק בברית דמים ולא השכלנו להבין כי היא חלק בלתי נפרד מברית החיים. אין ברית דמים ללא ברית חיים. עלינו להטיל כל כובד משקלנו בהעמקת ברית החיים , בשכונות לחיילים, הסרת מכשולים בירוקרטים מהישובים בצפון, מתן השכלה חינם ועוד. כן, כך עלינו לפעול, לכך הם ראויים וטובה שעת אחת קודם.
