בזוית אישית|| רפי בן חור ||דור הולך ונעלם
בימים האחרונים אנו מלווים למנוחת עולמים רבים מראשי מקימי הקהילה במעלה אדומים; אנשים יקרים אשר אנו כולנו חייבים להם את עצם קיומנו כאן בעירנו הנעימהף יהא זכרם של הנפטרים ברוך, אנו לא נשכח אותם, נלמד ממעשיהם ונכבד את זכרם
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
רפי בן חור
עמוס טרטמן ז"ל, ראש העיר הראשון, הלך לעולמו כאשר לזכותו נזקפת בניית העיר מהיסוד, עם כל הקשיים והמהמורות. אנו לא נשכח את זכויותיו אלה.
לצערנו הלכה לעולמה בימים אלה גם יוכי שוברט, אשר בנתה וביססה את יסודות מערכת החינוך בעיר. היא שימשה שנים כראש מחלקת החינוך בעיר.
לא נשכח את לבנה צמח, האמא של החיילים, אישה נעימת הליכות, אשר דאגה לתת כל סיוע אפשרי לחיילים.
נזכור גם את שרה ברוך, אשת חסד יקרה ואהובה, אישה צנועה אשר סימלה את האמא העברית שנתנה את כל מרצה וכוחה לילדיה ובני משפחתה.
אנחנו כולנו מוקירים להם תודה מקרב לב, נפעל בכל כוח להמשיך את דרכם ונשאף להגיע להישגים והצלחות אף גדולות יותר.
ברצוני להתמקד גם באיש רוח ומעשה הגדול שהיה אי פעם בעירנו מעלה אדומים - גבריאל יצקן ז"ל, שהשבוע מלאו 12 חודשים לפטירתו. בקרב הקהילה הדתית במעלה אדומים, קשה לעכל את לכתו. פער חסרונו גדל מיום ליום.
גבריאל יצקן ז"ל היה תלמיד חכם ורגיש, איש מעשה צנוע, אשר נמצא כל רגע נכון לסייע לכל נזקק.
התפללתי בבית הכנסת בקהילת "אור התורה" אותה הוא הוביל כל השנים, אותה הוא ניהל ביד רמה. הוא ידע להתחבר עם כל מתפלל, אהב אותם בכל ליבו, ובמידה והוא גער באחד מאיתנו כי פעלנו בניגוד לנוהגי בית הכנסת, מיד הוא היה מנסה לרצותנו במילות אהבה, אשר ברוב המקרים היו מלווות בבכי.
יצקן לא היה איש רגיל, אני מאמין בכל ליבי כי אנשים כאלה צוברים עם השנים עקב מעשי החסד שלהם כוחות עליונים. אני לא תמים ולא בא להגזים, אני חוויתי את כוחו זה על בשרי בקשר עימו. באחת השבתות, אחד המתפללים התלוצץ בטון דבור מצחיק במהלך קידוש בתום התפילה. גבריאל כעס עליו מאוד, ואני, בלא משים וללא כל כוונה רעה, הערתי לגבריאל כי הוא מגזים בכעסו אליו. גבריאל לא הגיב, ולא חשבתי לרגע כי הוא נפגע מהערתי. בלילה חלמתי שאני פוסע לעבר בית ועולה במדרגות לעבר הכניסה לבניין. הגעתי למקום ששם בדרך כלל קבועה דלת הכניסה, אך התברר לי כי אין דלת כניסה כלל לבניין זה, כאילו דלת הכניסה נחסמה בקיר לבנים. זה היה מאוד מוזר, התיישבתי במדרגות מתוסכל ולא מבין את המתרחש, חשתי מאוד נסער והתעוררתי מחלומי זה. קשה היה להירדם שוב, כך שישבתי וניסיתי לחשוב לאיזה בניין נקלעתי, הוא נראה לי מוכר. לפתע, לאחר זמן קצר, הבנתי כי זה בניין מגוריו של גבריאל יצקן בשכונת צמח השדה. בבוקר יצאתי לעבודה בירושלים, וחלום זה נתקע במחשבותיי כל היום. לקראת הערב נסעתי ישר לביתו של גבריאל יצקן, דפקתי על הדלת, אשתו פתחה לי את הדלת, וגבריאל עמד בסלון. אמרתי לגבריאל כי באתי לספר לו חלום אותו חלמתי בלילה. סיפרתי על החלום, ציינתי כי שער הכניסה לבניינו היה חסום, לא קיים. שאלתי בתמימות האם קיימת סיבה שביתו יהא חסום בפניי? גבריאל החל לבכות בכי תמרורים, שאלני על חלומי והוסיף: "מאוד כעסתי על הערתך אליי אתמול בבית הכנסת, מפאת אהבתי וכבודי אליך לא הערתי לך, שמרתי זאת בליבי. דע לך, בית הכנסת אינו מקום להתלוצצות, ואסור היה עליך להעיר לי על ביקורתי זו למתלוצץ". הוא חיבק ונישק אותי, התנצלתי וביקשתי סליחה ומחילה. דבר אחד היה ברור לי ממקרה זה, גבריאל יצקן לא היה איש רגיל, ואני הקטן קיבלתי את הצ'אנס במסר בחלומי, המבהיר כי פגעתי בהערתי באיש צדיק ויקר זה.
בזמן האזכרה חשתי בצורה מאוד מוחשית ובולטת כי גבריאל יצקן עומד עימנו, רואה אותנו ושמח שאנו כולנו, וכל העיר, מזכירים באהבה את שמו ואת פועלו.
יהא זכרם של הנפטרים ברוך, אנו לא נשכח אותם, נלמד ממעשיהם ונכבד את זכרם.
