בזוית אישית|| רפי בן חור ||כאב שאין לו גבול
"הודעה אשר הותרה זה עתה לפרסום" – ארבע מילים פשוטות שמרעידות לבבות. אתמול בבוקר, בין שלושת השמות שהותרו לפרסום, היה גם שמו של עומר ואן גלדר – נער מעלה אדומים, בוגר בית הספר אמית, תלמיד מבריק ועדין נפש, ומתנדב קבוע למען נזקקים. ילד לתפארת.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
רפי בן חור
בעיר כולה ניכרה תחושת אובדן. ראיתי אותה בעיניים של אנשים, בתחושת המחנק, בצער שלא מוצא מרגוע. אבל יחד עם הצער העמוק, עלו גם שאלות קשות.
שלושת ההרוגים והפצועים האחרים בפיגוע – לא נהרגו במהלך הסתערות קרבית. לא היו אלה חילופי אש פנים אל פנים. הם נהרגו כתוצאה ממטען צד, שהונח על אם הדרך בזמן שחזרו מהשטח. לא בשעת קרב, אלא ברגע שבו היו אמורים לחזור הביתה.
המלחמה בעזה – מבחינה מעשית – כבר הסתיימה. אמנם עוד פועלות שם חוליות מחבלים בודדות, שמגיחות מהתעלות, יורות ונעלמות – מלחמת גרילה קלאסית. זו מלחמה שאין לה מענה צבאי של ממש. לא לצה"ל, ולא לשום צבא סדיר אחר.
המציאות ברורה לעין כל: צה"ל היכה קשות את חמאס ואת עזה – אך כל ניסיון למשוך את המערכה עוד ועוד, רק מביא עמו נזק נוסף ומצטבר. אין עוד יעדים צבאיים שמצדיקים את המחיר. היציאה מעזה אינה רק חובה אסטרטגית – היא, בראש ובראשונה, חובה מוסרית.
אנחנו משלמים כבר שנתיים מחיר בלתי נסבל. יום אחר יום, עוד משפחה נהרסת. עוד חיים נגדעים. אסור לנו להמשיך להילחם רק כי התרגלנו. עלינו לעזוב את עזה – לא כהתרפסות, אלא כאקט של עוצמה מוסרית: להשאיר את חמאס להתבוסס בביצת האיבה הפנימית שלו, בלי שנהיה שם כדי להחזיק את עזה על רגליה.
אני מתקשה לראות כיצד צה"ל, בכל עוצמתו, יצליח לשחרר את החטופים בכוח הזרוע. אם יושגו הישגים – הם יבואו, ככל הנראה, כתוצאה מלחץ מדיני, ובעיקר לחץ אמריקאי – ולא מפעולה צבאית.
ובינתיים, בכל יום נוסף – אנחנו סופגים לא רק אובדן של חיילים יקרים, אלא גם שחיקה הולכת וגוברת במעמדנו הבין-לאומי. חמאס הצליח להטמיע בתודעה העולמית תדמית שקרית אך אפקטיבית של ישראל ככובש אכזר. זו תדמית שמאיימת לא רק על דעת הקהל – אלא על הסחר, על הכלכלה, על עצם קיומנו כמדינה יהודית-ציונית בזירה העולמית.
השאלה איננה עוד מהו הישג – אלא מהו המחיר. שום הישג צבאי – מרשים ככל שיהיה – לא מצדיק שריטה בגופו של חייל, ובוודאי לא נפילה של חייל נוסף והרס של עוד משפחה.
על כן, חייבים לקדם פתרון מדיני. יש לשחרר את החטופים – ואז, להתחיל בניסיון אמיתי לעשות "ריסטארט" למדינה. התחול מחדש – זה צו השעה.
אם אנו רוצים באמת שעומר ואן גלדר וחבריו יהיו הקורבנות האחרונים – אין לנו ברירה אחרת. היציאה מעזה איננה תבוסה. היא תקווה. תקווה שאולי עוד נצליח להעניק לדור הבא עתיד אחר.
