בזוית אישית|| רפי בן חור ||התעוררות לאומית בצל הסכנה הקיומית
טור אישי נוקב על השבר שקדמה לו יהירות מסוכנת, על האחדות המופלאה של חיילי צה"ל — ועל השתיקה החרדית שבוקעת בדממה צורמת 2 לצד הביקורת, אני חש חובה לשבח גם את ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הוא הצליח לנהל ביד רמה את שיחו האסטרטגי עם הנשיא טראמפ, ולהוביל להסכמה אמריקאית חוצת־ממשלים על עצם התקיפה באיראן
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
רפי בן חור
נראה כי אנו חיים בעיצומה של תקופה היסטורית, כזו שתיזכר לדורות — הן בדברי ימי עם ישראל והן בתולדות העולם כולו. תקופה שתחילתה בכישלון צורב, במחדל החמור ביותר שידעה המדינה, שבא לידי ביטוי בחטא היהירות. כשחשבנו כי אויבינו מורתעים, כי אין להם רצון או יכולת אמיתית לפגוע בביטחוננו — הפכנו לעיוורים מרצון.
במשך למעלה מ־15 שנים נכנעה ההנהגה לשקר העצמי. היא שקעה בשאננות, בהתנשאות, בעצימת עיניים. מחדלים חמורים אלה הפכו למצע נוח עבור אויבינו, שסייע להם להקים מערך טרור חובק־אזור, שייעודו לחתור תחת קיומנו כמדינה וכעם.
אבל ברגעי השפל העמוקים ביותר, דווקא שם, שוב התגלה כי "לא ינום ולא יישן שומר ישראל". ברגעים הקשים ההם נבקע עבורנו ים האיבה, והקדוש ברוך הוא אפשר לנו להתעשת, להתאושש ולהילחם — ולחוות ניסים שמקומם בין הפרקים המכוננים של ההיסטוריה היהודית.
מי שהתעשתו ראשונים היו חיילי צה"ל והשב"כ. הם קפצו אל לב התופת, נטלו פיקוד, והדפו את האויב בשער — במחיר חייהם של מיטב בנינו ובנותינו, שהקריבו את חייהם על מזבח המולדת.
לאחר התקיפה האסטרטגית, המדויקת והאמיצה של חיל האוויר בלב איראן — למדנו עד כמה היינו קרובים לתהום. איראן, ראש הנחש, זו שמממנת ומכוונת את חיזבאללה, את סוריה, את החות'ים ואת חמאס — עמלה בפועל להביא קץ לקיומנו כאן.
אני מבקש לשבח את טייסי וטייסות חיל האוויר, שפועלים מסביב לשעון, במיומנות, בדייקנות ובאומץ, במערכה על עצם קיומנו. אני מודה מעומק הלב לאנשי חיל המודיעין וללוחמים החשאיים של המוסד — אשר בפעולותיהם מגשימים מעשי ניסים של ממש, כאלה שמותירים את העולם כולו פעור פה.
כמובן, גם לחיילי צה"ל בגבול עזה, ובכל גבולות המדינה — שמתגייסים שוב ושוב, פעם שלישית ורביעית, תוך סיכון חייהם, פרנסתם, ותוך השארת נשותיהם להתמודדות יומיומית קשה ובלתי נגמרת — מגיעה הערכה עצומה.
אבל אל מול ההקרבה הזו, לא יכולתי שלא לצפות ולייחל לשמוע סוף סוף קול אחר — מסר אחראי ומעודכן מהנהגת הציבור החרדי. מילה של הבנה למצב החירום, מוכנות לקחת חלק בהגנת המולדת. גיוס ילדיהם לצה"ל — לא כקריאה פוליטית, אלא כצו מוסרי והיסטורי.
ולצערי, הדממה זועקת. אין קול ואין עונה. כאילו אין מלחמה, כאילו הטילים האיראניים פוסחים על הציבור החרדי. כאילו ההגנה על המולדת איננה כוללת גם אותם.
דווקא כעת ניתנת לנו הזדמנות היסטורית לאחד את העם — ללב אחד, לאגרוף אחד. דתיים וחילונים, אנשי מחאת קפלן ואנשי התנחלויות, כיפות סרוגות וחסרי אמונה — כולם נלחמים כתף אל כתף. בטנק, בנגמ"ש, בתא הטייס.
בפועל, זה כבר קורה: שותפות אמיצה בין ציונים דתיים לחילונים, הנולדת מתוך אחווה ומבצעי לחימה. ודווקא במציאות זו, היעדרותם של החרדים בולטת שבעתיים.
התנתקותם ההיסטורית תיזכר לדיראון עולם. גם להם, וגם לפוליטיקאים שממשיכים לשמר מציאות מפלה ומסוכנת, לא מתוך אמונה — אלא מתוך אינטרסים צרים, העומדים בניגוד גמור לרוח התקופה ולקריאה הלאומית.
לצד הביקורת, אני חש חובה לשבח גם את ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הוא הצליח לנהל ביד רמה את שיחו האסטרטגי עם הנשיא טראמפ, ולהוביל להסכמה אמריקאית חוצת־ממשלים על עצם התקיפה באיראן. זו לא רק החלטה אמיצה, אלא מהלך אסטרטגי שייזכר לדורות.
עם זאת, באותה נשימה — האחריות למחדל יום ה־7 באוקטובר, כמו גם לשנים הארוכות שהובילו אליו, מונחת גם היא על כתפיו.
ובכל זאת, עם ישראל חי. חי ונלחם. מאמין. מתעורר. ומתאחד מחדש.
