בזוית אישית|| רפי בן חור ||האם שוב נחריב את הבית מבפנים?
ביום שאחרי י"ז בתמוז, על רקע נפילתם של לוחמים צעירים בעזה, מבכה רפי בן חור את הפילוג ההולך ומתרחב בעם – וקורא לחשבון נפש נוקב ולחובת גיוס שווה לכולם: "אין לנו פריווילגיה להמשיך כך – לא מוסרית, לא ביטחונית ולא לאומית"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
רפי בן חור
כותב אני שורות אלה יום לאחר צום י"ז בתמוז – יום בו נפרצו חומות ירושלים, ובתוך שלושה שבועות נפלה העיר, חרב המקדש ועם ישראל הוגלה מארצו.
תמיד ראיתי ביום הזה מועד קשה במיוחד, ולעולם לא פסקה במוחי המחשבה: מה יקרה, חלילה, אם היסטוריה אומללה זו תחזור על עצמה?
ירושלים חרבה על שנאת חינם. ישראל נפלה כי בניה לא היו ערבים זה לזה, ושילמו מחיר כבד על הפילוג וחוסר הסולידריות בין המגזרים השונים בעם.
ב-7 באוקטובר נפרצו חומות ישראל. אלפי מרצחים צמאי דם חדרו לישראל דרך עזה, כבשו ושרפו יישובים וקיבוצים, לקחו וחטפו שבויים רבים.
זה קרה בשיא ימי מחלוקת – תקופה של פילוג עמוק בעם, שנאה הדדית, הסתה בלתי פוסקת ושאננות מסוכנת לכל סכנה.
עברו כתשעה חודשים, ונראה כי הפילוג, השסע וחוסר הסולידריות ההדדית חוזרים ומתרחבים בעוצמה רבה ומסוכנת.
היום, בשעות הצהריים, נפלו שלושה חיילי שריון צעירים, ומפקדם נפצע קשה. הצעיר שבהם היה בן 19 בלבד. שלושתם התגייסו לאחר פרוץ המלחמה, עברו הכשרה מזורזת, והוכנסו ישירות אל תוך לב המערכה, כחלק אינטגרלי ממנה.
הידיעה על נפילתם הגיעה, כמובן, לראש הממשלה ולחבריו לקבינט, אך הדבר לא מנע מהם, באותה העת ובמהלך כל הלילה, להמשיך ולרדוף פוליטית את הציבור החרדי סביב חוק הפטור מגיוס, המכונה גם "חוק ההשתמטות".
ביד אחת הם שולחים פקודות להעלות את רף הלחימה בעזה – וביד השנייה מקדמים חוק מקל שאמור לפטור את החרדים משירות צבאי.
זה כמובן לא הטריד את ההנהגה החרדית, שחלק ממנה שלף מיד את הנשק הפוליטי הקבוע: איום לעזוב את הקואליציה.
שני הצדדים מועלים באמון המשפחות ששולחות את ילדיהן ואת בעליהן לקרב.
השבוע נפל בעזה סרן רעי בירן, בן 21, מפקד פלוגה בסיירת גולני. הוא השאיר מכתב לחברתו אביה, במקרה שלא ישוב משדה הקרב. כמו כל הלוחמים, היה מודע וער לסכנה שבה הוא נמצא, ולמחיר שהוא עלול לשלם.
במכתבו הוא כותב:
"אביה שלי, כנראה שאם קיבלת את המכתב הזה – אני כבר לא כאן.
אם יש משהו שהבטחתי לך לפני המלחמה, זה שאשמור על עצמי כמו שאני שומר עלייך… כנראה שכשלתי.
זו הייתה למטרה טובה, ואת צריכה לזכור – אני הגנתי על הבית. על הבית שלי. על הבית שלך...
אני לא כאן בשביל לשמור עלייך עכשיו, אבל מקווה שתומכים בך, ושומרים עלייך. יש לך השגחה ממני מהשמיים.
בכל פעם, אביה, שתרגישי לא מוחזקת – תסתכלי לשמיים. אני שם. אני אעזור לך. אני אהיה שם איתך."
חלק מהעם עסוק באבל על נפילת גיבוריו, וחלק אחר מתעלם לחלוטין מהאחריות ומהערבות ההדדית במאבק על שמירת הבית.
הנופלים היום, וסרן רעי בירן ז"ל בתוכם, נפלו על שמירת הבית – שלהם, שלנו, כולל של החרדים. הם נושאים עיניהם לשמיים, מקום שבו אנו כולנו אמורים למצוא נחמה, אך השמיים אינם נחלתו הבלעדית של החרדי היהודי. במקרה זה, הנופלים היו מיחידת שריון של חיילים דתיים.
אלפי חיילים אחרים נשחקים בסבבי מילואים בלתי נגמרים, בזמן שחלק נכבד מהעם פשוט מתעקש בכל דרך שלא לשאת בעול שמירה על ביטחון ישראל – הבית שלהם עצמם.
עצוב כל כך לראות שמצד אחד מבקשים להאריך את שירות הסדיר בשנה, ומאידך – הרוב המוחלט של הציבור החרדי, כולל אלו שאינם תלמידי ישיבה, מתעקש להתעלם מהחובה לשאת בנטל ההגנה.
הם נאבקים, סוחטים את הממשלה בכל דרך פוליטית אפשרית.
אני בז להתארגנות החרדית שמצאה דרך נלוזה להיאבק נגד הגיוס: הפגנות עם אסלות, שאליהן הם משליכים את צווי הגיוס.
מה אמורה להרגיש אם יהודייה, אם ישראלית, אשר הקריבה את בנה במאבק על הגנת המולדת, כשרואה את המראות האלו?
מה מרגישה אביה, חברתו של סרן רעי ז"ל, כשרואה את המחאה הזו?
האם תוכל אי-פעם לחוש קרבה או סולידריות עם הציבור החרדי?
האם פעולה כזו מקרבת לאהבת לימוד התורה?
נראה לי כי הרדיפה אחר אינטרס מגזרי ואנוכי של המפלגות החרדיות אינה משרתת את אהבת התורה ואת אהבת ישראל – להפך. היא מרחיקה את הציבור היהודי הרחב מן התורה, וגורמת לתחושת ניכור כלפי כל מה שקשור בה.
החרדים, לדעתי, פוגעים פגיעה קשה לא רק באחיהם היהודים – אלא גם בתורת ישראל ובאלוהי ישראל.
קשה לי להבין כיצד יתכן שהמפלגה הלאומית שלנו – הליכוד – ומנהיגיה, שולחים מחד אינסוף צווי מילואים, ומאידך מוותרים על שירות החרדים בצה"ל רק בשל שיקולים פוליטיים.
אני יודע שזו סוגיה קשה, אך היא חייבת להיפתר. אין לנו מספיק חיילים לוחמים.
על הממשלה לגייס, ללא יוצא מן הכלל, קודם כל את כל אלו שאינם תלמידי ישיבות. כל מי שמפר את החוק – חייב לשלם עליו מחיר פלילי מלא, ומיד.
בשלב השני יש למצוא דרך מהירה לחייל גם את תלמידי הישיבות, באמצעות תוכנית מיוחדת של שילוב בין תורה, צבא ועבודה. זהו צורך חיוני של עם מוקף אויבים.
מימוש התוכנית הזו יקרב בין חלקי העם: החילוניים יתקרבו למקורות ישראל ולתורת ישראל, והחרדים – לאחיהם שאינם שומרי תורה ומצוות.
זהו צעד שיביא לאיחוד, לערבות הדדית – בין אחים לוחמים.
וטוב אם יקרה – שעה אחת קודם.
