בזוית אישית|| רפי בן חור ||המערכה שנשכחה: ההסברה הישראלית איבדה את קולה בעולם
רפאל בן חור בטור נוקב על קריסת ההסברה הרשמית של ישראל מאז 7 באוקטובר, על השינוי הדרמטי ביחס העולם ועל האזרחים שנכנסו לחלל שהותירה אחריהם המדינה
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
רפי בן חור
בשבוע שעבר צפיתי בכתבה מטרידה בטלוויזיה, אשר הציגה ירידה חדה בתמיכת הצעירים בארצות הברית בישראל. נדמה כי צעירים רבים אינם נחשפים כלל להסברה ישראלית – אם בכלל קיימת – בעוד ההסברה הפלסטינית פועלת באינטנסיביות ומצליחה לעצב את דעתם, בעיקר סביב המלחמה בעזה.
הכתבה התמקדה בסטודנטים תומכי המפלגה הרפובליקנית, מפלגה הידועה לאורך השנים באהדתה לישראל. אלא שגם בקרב צעירים אלה גוברת התחושה שארצות הברית נגררת למלחמות שאינן שלה, וכי הנשק האמריקאי מוזרם לישראל ללא אבחנה וביקורת. לטענתם, יש להפסיק זאת כדי למנוע הרג נוסף בעזה.
לאחר שנתיים של מראות קשים מהמלחמה, נדמה שההסברה הבלתי מתפשרת של הפלסטינים ושונאי ישראל הצליחה לגעת בלבבות הצעירים. רבים מהם רואים בישראל כיום את התוקפן – מדינה שמבצעת הרג באוכלוסייה חפה מפשע. במקביל, באירופה הפכה ישראל ליעד להפגנות שנאה. קשה להימנע מהמסקנה ששם כבר הפסדנו את הקרב.
היום, יהודים וישראלים ברחבי היבשת מסתירים סממנים מזהים, מחשש לאנטישמיות. והיכן ההסברה הישראלית? נדמה כי היא פשוט איננה קיימת או לכל הפחות חסרת אפקטיביות.
נזכור: ב־7 באוקטובר, לאחר הטבח, האונס והחטיפות, עלו לירושלים מנהיגי העולם להביע סולידריות חד־משמעית – הנשיא ביידן, ראש ממשלת בריטניה, נשיא צרפת ואחרים. היה ברור לכולם מי הטוב ומי הרע. אך חלפו שנתיים, והאהדה הפכה לכעס, לביקורת ואף לתמיכה גלויה במדינה פלסטינית בעצרת האו״ם.
לצערי, ממשלת ישראל – בהתנהלות כושלת ובהתבטאויות אומללות – הצליחה למחוק את יתרון ההסברה של אירועי 7 באוקטובר. היום תאריך זה כמעט ואיננו מוזכר בעולם.
אין צודק ממלחמתנו בעזה. ניתן היה לנהל אותה בצורה ממוקדת וקצרה יותר, אך ראש הממשלה לא מיהר להביא אותה לסיום. בינתיים, התקשורת הבינלאומית הוצפה בתמונות ששידרה ״אל ג׳זירה״, בעוד ישראל נותרה חסרת אונים, ללא מערך הסברה אפקטיבי.
נתניהו, שתמיד נחשב ל״מלך ההסברה״, לא בנה מערכת מסודרת ומקצועית שתסביר לעולם מה קורה ולמה. את הוואקום מילאו אזרחים נאמנים – כיתות כוננות, מילואימניקים ואלופים במילואים כמו יאיר גולן, נועם תיבון ודדי שמחי, שבנו נפל בזרועותיו. אלה עמדו בפרץ – לא רק בשטח, אלא גם בזירת ההסברה.
לצדם בולטים מסבירנים יוצאי דופן: מסעב חסן יוסף, בנו של אחד ממייסדי חמאס ביהודה ושומרון, שנטש את דרך הטרור, שיתף פעולה עם השב״כ וכיום פועל נמרצות להסביר את ישראל בארצות הברית. או אותו ערבי־נוצרי מחיפה, חייל צה״ל שנפצע בשירותו, שמקדיש את חייו לקידום דמותה של ישראל בעולם. גם נועה תשבי, בכישרונה ובנחישותה, הפכה לאחת השגרירות הלא רשמיות הבולטות של המדינה.
נוסיף לכך את סרטו של האלוף במיל׳ נועם תיבון על אירועי 7 באוקטובר, שיוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בקנדה – יצירה שתוכל לשמש ככלי הסברתי רב־עוצמה.
אזרחים אלה, שפעלו מכוח יוזמה אישית, ממחישים עד כמה חסר מערך הסברה ממלכתי, מקצועי ומגובה תקציב. ההסברה הרשמית הפכה לשבר כלי – והעולם מתרחק מאיתנו.
על ראש הממשלה וחברי הממשלה לפעול במהירות, להזרים משאבים ולגייס מומחים, כדי לבנות מערך הסברה אפקטיבי. בהיעדרו, הפגיעה ניכרת לא רק במעמדה המדיני של ישראל, אלא גם בכלכלה ובתדמית הבינלאומית שלה – לשנים ארוכות קדימה.
