בזוית אישית|| רפי בן חור ||שנתיים של מלחמה – הזמן לריפוי
הכיבוש הנוכחי של עזה מסכן את ישראל מדינית, כלכלית ואנושית – הגיע הזמן לעצור, לשחרר חטופים ולהתאושש
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
רפי בן חור
מדינת ישראל משלימה בימים אלה שנתיים של מלחמה. עזה הייתה החזית הפעילה לאורך כל הזמן, בניגוד לחזיתות אחרות עימן הגענו להסכמי הפסקת אש.
בעזה, לעומת זאת, המלחמה אינה מסתיימת; היא נגררת עוד ועוד, בעוד שבכירי הממשלה – ביניהם בן גביר וסמוטריץ' – עומדים לצד ראש הממשלה עם אקדח על החזה, דורשים: או המשך המלחמה או התפטרות ראש הממשלה.
המדיניות ממשיכה בקו אותו מוביל ראש הממשלה כיום – כוונה מעשית לכבוש את עזה, בניגוד להמלצות הרמטכ"ל ורבים ממערכת הביטחון. כאילו אנו "עולים חדשים" שנכנסו לעזה, אך מוצאים עצמנו מתבוססים בבוץ המקומי מיום פרוץ המלחמה.
שילמנו מחיר יקר – מאות חיילים נהרגו, אלפים נפצעו, והחטופים בסכנה ממשית. מדינות העולם מגיבות בנחרצות, דורשות סיום המלחמה. אם ישראל תמשיך במדיניות הנוכחית ותממש את כוונתה לכיבוש עזה, אירופה והקהילה הבינלאומית צפויות להטיל סנקציות כלכליות ולבודד את ישראל.
אתמול, ראש הממשלה הפתיע בהצהרה מחרידה: לדבריו, נצטרך להסתגל לכלכלה עם סממנים אוטרקיים, ללא סחר חוץ. ואף הזהיר כי אנו הולכים להיות "אתונה וסופר ספרטה". במילים אחרות, הוא מוכן להטיל עלינו יובלות אחורה כלכלית – הרס היצוא, ההיי-טק והתעשייה, והרס הכלכלה כולה.
לדעתי, נפל פגם בשיקול הדעת של מקבלי ההחלטות: עבור מלחמה, שאינה הכרחית לדעת הרמטכ"ל ואחרים, מוכנים לשלם מחיר כה כבד וללא יכולת התאוששות עתידית.
שנתיים – קורבנות רבים, פצועים רבים, ובכל זאת נזכרה ישראל דווקא עכשיו כי הגיע הזמן לכבוש את עזה ולהכניע את החמאס. מעניין היכן הייתה הממשלה בשנים האחרונות.
לא סוד כי לראש הממשלה הייתה משימה קשה – להסביר ולשכנע את הרמטכ"ל. אני בטוח שלא הצליח, אך הרמטכ"ל, כמו בכל מדינה דמוקרטית, ממלא את הוראות נבחרי העם ככתבם וכלשונם.
ב-7 באוקטובר, עם פתיחת המלחמה ופעולת החמאס, מצבנו המדיני וההסברתי בעולם היה הטוב ביותר מאז קום המדינה. העולם הבין כי החמאס פנה לאלימות, ואילו ישראל לחיפוש שלום ושקט. קל היה להסביר לעולם את עמדתה של ישראל, ולכולם היה ברור כי זכותה להכות בחמאס היא הגנתית.
שנתיים עברו כאילו כל העולם התהפך עלינו. הידידות הקרובות ביותר הטילו אמברגו נשק, אפילו ארצות הברית החלה להראות סימני עייפות ולבקש סיום המלחמה. ממשלת ישראל הביאה עלינו את אחת התקופות המדיניות הקשות ביותר, תוך בידוד ישראל בקרב העמים.
בעולם, כולל במדינות ידידותיות, מתקיימות הפגנות קשות נגד ישראל. ארגונים שתמכו בנו לאורך השנים הפכו למבקרים חריפים, ואיום בסנקציות צף ועולה.
אז מה קרה? את מי להאשים ולמה? ומה יש לעשות? הירידה בתמיכה בישראל לא פגעה בנו כרעם ביום בהיר – נשיא ארה"ב ביידן הזהיר, ראשי מדינות אירופה הביעו מחאה ואי שביעות רצון. ראש הממשלה התעלם ולא ראה את הנולד – יהירות וניתוק מהמציאות.
מנהיגי העולם לא הצליחו להסביר לאזרחיהם את המראות הקשים בטלוויזיה; ראש הממשלה העדיף לרצות את בן גביר וסמוטריץ', בתקווה שתמיכת טראמפ תבלום את הכעס האירופי.
מלחמת יום הכיפורים, המחדל הנורא של 1973, ארכה 19 יום בלבד עד להפסקת אש. כאן, העולם נתן לנו יותר משנה להפוך את עזה לאיי חורבות, ואנו ביהירות התעלמנו מהסכנה של איבוד מעמדנו הבינלאומי. כפי שנאמר: "תפסת מרובה לא תפסת".
ביהירות זו הפכנו מעם אהוד ומובן בעולם לעם מנודה ומבודד. בעיני העולם, אנו חסרי רחמים לילדים ולתינוקות, ואיבדנו צלם אנוש. אל-ג'זירה העבירה את ההסברה הערבית בצורה מדויקת, שהשפיעה על דעת הקהל הגלובלית.
מה לעשות? אנחנו לא רואים את השידורים ברחבי העולם. אל-ג'זירה מציגה ילדים חולים ופצועים, גם אם אינם חלק ממלחמה זו, ואנו חסרי אונים.
לשמחתי, בליבי אין סנטימנטים לתושבי עזה; אני מאמין שיש לעקור את החמאס מהשורש. אך כפי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, "כל דבר בעיתו". לצערי, בעת הנכונה שהייתה בידינו לא עשינו זאת, וכיום הנזק גבוה מדי. כיבוש עזה באווירה עולמית נגדה הוא טעות אסטרטגית – הנזק עולה על היתרונות.
על ראש הממשלה להבין: הגיע הזמן למשוך ידינו מעזה, לשחרר את החטופים ולשחזר את אהדת העולם. על ישראל להחזיר את העם לרגעי שפיות, לא עוד מלחמה. זו העת לריפוי – נפשי, לאומי וכלכלי.
אני מקווה כי בליכוד ימצאו סוף סוף שרים וחברי כנסת שיעזו לשבור את השתיקה, יתנערו מפחד ראש הממשלה, וידרשו לעצור את המלחמה, גם אם בניגוד לאינטרסים ולרצונו.
זה הזמן להפסקת המלחמה, שחרור החטופים, הקמת ועדת חקירה ממלכתית, טיפול נפשי בחיילים ובמשפחותיהם, וניחום הנפשי למשפחות השכולות. זה הזמן לחזור לחיים נורמליים – ולרפא את העם.
