בזוית אישית|| רפי בן חור ||ערבות הדדית – הנשק הסודי של העם היהודי
רפאל בן חור כותב ברגע של איחוד לאומי נדיר – עם שובם של החטופים והנאום ההיסטורי של הנשיא טראמפ בכנסת – על הערבות ההדדית, הכאב, המחיר והתקווה שממשיכים להחזיק את העם היהודי כגוף אחד, למרות הכול.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
רפי בן חור
אני כותב את השורות הללו ברגע היסטורי – רגע שבו כל החטופים החיים כבר שבו הביתה, והנשיא טראמפ נושא את נאומו בכנסת ישראל. זו הרגשה סוחפת, כמעט בלתי ניתנת לתיאור. נדמה כי ברמה האישית אני חש שמחה וחגיגיות שלא חוויתי זה כשנתיים ימים.
בערב שבין יום שני לשלישי, לא עצמתי עין. בתת-מודע קיוויתי כי אולי, עוד במהלך הלילה, החמאס ישחרר את החטופים. ידעתי שבתוך תוכי אינני מסוגל להרשות לעצמי להחמיץ את הרגע הזה.
משהו בגופי, בליבי ובנשמתי בער. זו הייתה תחושת הערבות ההדדית – אותו חיבור קיומי, כמעט ביולוגי, שקיים בינינו, בני העם היהודי. אין לנו שליטה עליו, ואין לנו אפשרות להתעלם ממנו. זו ערבות אמיתית, מובנית בתוכנו, פורצת מאיתנו ברגעים של גורל משותף, ומזכירה לנו שאנו גוף אחד – עם אחד.
הערבות ההדדית הזו נובעת מחיבור נשמתי ומאהבה עמוקה בין כלל ישראל. גם בהלכה הושם דגש מיוחד על רעיון זה, כפי שנאמר:
"הערבות ההדדית נובעת מחיבור נשמתי שיש בין כלל עם ישראל, וכל ישראל כאילו הם גוף אחד, כיוון שנשמותינו ממרכז אחד חוצבו – הרי הם כגוף אחד, כי הנשמה היא העיקר."
דברים אלה מסבירים היטב את הדאגה האדירה שגילה כל עם ישראל לגורל החטופים, ואת ההירתמות הבלתי נתפסת של עשרות אלפי פעילים בארץ וברחבי העולם שפעלו, התפללו ונאבקו למען שחרורם.
כל העולם צפה בהתרגשות בשמחה הגדולה של השחרור – בשמחת עם שלם, שמחה כנה, טהורה, אמיתית. כפי שאמר הנשיא טראמפ בנאומו בכנסת: “ראיתי אנשים רוקדים ברחובות.”
את זה, אכן, ניתן למצוא רק בקרבנו. לא במדינות ערביות, וגם לא במדינות המערב כמו ארצות הברית, שם כל אחד לעצמו. ואילו אנו – עם ישראל – ערבים זה לזה.
אך אותה ערבות אינה מובנת מאליה. חוסר אחדות, שנאה הדדית, קרע בין חלקי העם, העדר אהבה ופרגון – כל אלה מאיימים לשתק את הערבות ההדדית ולמנוע ממנה לפעול. וכשזה קורה, אנו נחשפים לסכנה קיומית.
כך היה לצערנו באוקטובר 2023. העם היה בקרע גדול, מפולג ומרוחק מעצמו. כולנו זוכרים את התקופה הנוראה ההיא, שהביאה עלינו כמעט 2,000 חללים, מאות חטופים ואלפי פצועים. במשך שנתיים של לחימה עקובה מדם נלחמו חיילינו להדוף את האויב ולשחרר את אחינו ואחיותינו. הם נלחמו כגוף אחד – כאחים. הם לא נתנו למחלוקות לחדור ביניהם.
יש לומר זאת בצורה הברורה ביותר: חיילי צה"ל – ורק הם – הם אלה ששחררו את החטופים. לא טראמפ, לא נתניהו. 951 חיילים שילמו בחייהם, ואלפי פצועים בגופם, כדי להחזיר את החטופים לחיק משפחותיהם.
אילו הפוליטיקה הייתה גוברת על גבורת החיילים, ואם לא היו החטופים משוחררים – היינו עומדים היום בפני רגע שפל היסטורי. זכותנו כמדינה יהודית ועצמאית הייתה נשמטת מבין אצבעותינו.
אנו עם המחויב לערוב לאחיו. עם שאינו מסוגל לראות את אחיו נופל ולהישאר אדיש. הערבות ההדדית שלנו היא מגן החיים, היא שמגינה עלינו מכל משמר – מפני אויבים מבחוץ ומפני אדישות מבפנים.
היום, כשהחטופים שבו הביתה, אנו זוכים מחדש בזכות הקיום שלנו כיהודים. כי אנו ערבים זה לזה, אחראים לדם רעינו – אחינו ואחיותינו – גם כשאיננו מסכימים עמם על הכול.
קדושת החיים ביהדות עומדת מעל לכל דבר. זו תמצית אמונתנו. וזה מה שמבדיל אותנו מאויבינו, המשוללים כל הערכה לקדושת החיים.
לו לא היו החטופים משוחררים, היינו מאבדים משהו מעצם מהותנו. היינו מאבדים את הצלם היהודי שבנו. היינו מדרדרים, חלילה, לאותה מדרגה מוסרית שבה ניצבים אויבינו.
עברו עלינו שנתיים קשות ונוראיות, ועלינו כעת לעלות מחדש על אם הדרך. על אף רעיונות השלום המכובדים שמעלה הנשיא טראמפ, עלינו קודם כל להביט פנימה – אל עצמנו. להבין מה קרה, מה לא עבד, ומה עלינו לעשות כדי שמחדלים כאלו לא ישובו לעולם.
נראה שיש מי שינסה לבלום כל חקירה, למנוע בדיקה אמיצה של העבר. אך עם ישראל אינו יכול עוד להישאר תקוע בכאב ובאשליות. הוא צריך לשאוג לחקירה, לדרוש דין וחשבון, להסיק מסקנות – ולצאת לדרך חדשה. דרך של אחריות, של אחדות, של אהבה.
כי רק כשאנחנו ערבים זה לזה – אנחנו באמת עם אחד.
וזו, אולי, הניצחון האמיתי שלנו.
