בזוית אישית|| רפי בן חור ||לקחי האפלה
רפי בן חור כותב על ספרו של החטוף אלי שרעבי – מסע מצמרר של 421 ימי חושך, כאב, אמונה ואנושיות בלתי מנוצחת.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
רפי בן חור
השבוע קראתי את ספרו של אלי שרעבי, החטוף ששרד 421 ימי גיהנום במנהרות חמאס. הספר, שנכנס לרשימת 100 הספרים המומלצים בעולם מטעם מגזין "טיים" לשנת 2025, מציג עדות חיה, צלולה ומכאיבה – אך גם מעוררת השראה - למה שעבר מרגע חטיפתו מביתו בקיבוץ בארי ועד יום שחרורו, ב־8 בפברואר 2025.
שרעבי מתאר בפרטי פרטים – ובשפה פשוטה וזורמת – את ייסורי המנהרות: התעללות פיזית ונפשית, חושך תמידי, בידוד מהעולם, ובוחן בלתי פוסק של הנפש האנושית. הוא וחבריו חיו רוב הזמן על מחצאי פיתות יבשות ומעלות עובש, מעט פול וקצת אורז. בתחילה קיבלו שתי "ארוחות" ביום, אך לאחר שהשר בן גביר הודיע כי בכלא הישראלי הופחתה מנת האסירים הביטחוניים לארוחה אחת, החליטו שובהיהם להטיל "עונש" מקביל גם על החטופים – ומאותו רגע קיבלו ארוחה אחת בלבד.
הוא שהה במנהרה עם חטופים נוספים, שחלקם הועברו למנהרה אחרת ונרצחו בדם קר. לבסוף נותר עם שלושה צעירים, שבורים וכואבים, אשר ניסו לשרוד יחד. כולם היו אזוקים בשלשלאות ברזל לרגליהם, יחפים, מקבלים סנדל פלסטיק אחד בלבד לשימוש בשירותים. כדי להתפנות נדרשו לבקש רשות מהשובים – ולעיתים, לקול צחוקם האכזרי, ההיתר לא ניתן בזמן והם נאלצו לעשות את צרכיהם בבגדיהם. קשה לתאר השפלה כזו.
אבל בתוך האפלה היו גם נקודות אור. בכל לילה התבקשו לציין דבר אחד טוב שקרה באותו יום. קשה להאמין, אך הם מצאו: רגע קטן של חסד, מילה טובה, מבט בין חברים. זה מה שהחזיק אותם – כוח הרצון לשמר תקווה.
שרעבי היה עבורם מקור הכוח. הוא עודד, חיזק, הזכיר להם שהסבל יחלוף ושישובו אל משפחותיהם. יחד למדו פסוקים ותפילות, בירכו ברכות השחר והודו על כל פירור מזון, ואפילו קיימו קבלת שבת חרישית, שרו "שלום עליכם" וניסו לשמר צלם של בית יהודי גם בעומק האדמה החשוכה. בקידוש השתמשו בכוס מים עכורה – אך הנשמה חגגה.
לא פעם ניסו השובים לפתותם להמיר את דתם בעזרת תפוחים ומאכלים מתוקים. אך ארבעת היהודים – מורעבים, חלשים וצנומים – סירבו בנחישות. גופם היה שברירי, אך רוחם הייתה איתנה.
420 ימים הלך שרעבי יחף. רק כשנודע שהוא עומד להשתחרר, נתנו לו זוג נעליים. ואז, עם הגיעו ארצה, נאלץ לשמוע את הבשורה הנוראה מכל: אשתו ושתי בנותיו נרצחו ב־7 באוקטובר, ואחיו יוסי, שהיה חטוף גם הוא, נהרג בעזה.
ובכל זאת – מתוך ספרו עולה דמות של אדם עצום בנפשו: מלא אהבת חיים, צמא לתקווה, שואף לשקם ולהיבנות מחדש. זהו שיעור אדיר על כוחה של רוח האדם, והבנה כואבת שגם החטופים ששבו – עברו תופת שאין לה אח ורע.
בספרו לא תמצאו האשמות או ביקורת. אך לנו, כחברה, אסור להתחמק מהשאלות: איך קרה האסון הנורא הזה? כיצד ייתכן שקהילות שלמות נחרבו? עם ישראל חייב לחטופים ולמשפחותיהם תשובות ברורות וחדות.
שרעבי אמר: "אין כאן ימין או שמאל – יש ישר."
אסור להפוך את הטרגדיה הזו למשחק פוליטי. ההיסטוריה לא תסלח.
יש להקים ועדת חקירה ממלכתית אמיתית, עצמאית, על פי חוקי ישראל, בראשות נשיא בית המשפט העליון – ועדה שמטרתה לחקור, לחשוף ולהציג לציבור את האמת כמות שהיא.
השבוע הממשלה אכן החליטה על הקמת ועדת חקירה – אך כזאת שתוקם על ידה.
זהו צעד, אך לא מספיק. אם נרצה לכבד באמת את קורבנות 7 באוקטובר ואת החטופים ששבו – עלינו ללכת עד הסוף, ביושר ובאחריות.
