בזוית אישית|| רפי בן חור || נזק תדמיתי קשה
השבוע הגיע לארץ עמית מקצועי מחו״ל, שביקש לבחון מקרוב את המצב בישראל בתום המלחמה, ולבדוק האם ניתן לחדש את תנועת התיירות מארצו. במהלך ביקורו הוא ביקש לשמוע ממני על השנתיים הקשות שעברנו כולנו.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
רפי בן חור
הבהרתי לו שאנחנו – אזרחי ישראל – קורבנות של ארגון טרור רצחני שביצע מעשי זוועה ביום הנורא, 7 באוקטובר. הוא הביע הזדהות עמוקה, אך לאחר רגע של מחשבה אמר:
"טרור הוא נורא לשני הצדדים. חבל שיש קיצוניים משני הצדדים שעוסקים בטרור."
דבריו עוררו בי פליאה. אנחנו - כך אמרתי לו - איננו עוסקים בטרור. אנחנו מתגוננים מפניו.
אבל אז הוא ציין כי התקשורת העולמית משדרת בעקביות את מעשי המתפרעים המכונים אצלנו "נערי הגבעות" - והעולם רואה במעשים אלה טרור לכל דבר: שריפת מכוניות, יידוי אבנים, הצתת בתים, שדות ומטעים.
הנזק התדמיתי שמעטים אלה גורמים לנו - אדיר.
אני מסוגל להבין מדוע רבים בעולם מגדירים זאת כפעולות טרור. קשה להתווכח עם התמונות ועם ההשלכות.
בתחילת האינתיפאדה הראשונה חוויתי על בשרי מהו טרור אמיתי. משפחתי ואני נקלענו למתקפה של פורעים ערבים שיידו אבנים לעבר מכוניתנו בדרך הביתה, ממעלה אדומים בכביש עזריה.
בני, שהיה אז בן שנה בלבד, נפגע בראשו מאבן גדולה שהושלכה לעבר הנהג - לעברי ופגעה בו כשהיה בכיסא התינוק מאחור.
הוא נפצע קשה: שבר בגולגולת, דימום תוך־מוחי, אובדן הכרה. הוא פונה לבית החולים, ובנס חייו ניצלו.
המקרה זעזע את ישראל כולה וזכה לסיקור עולמי. איש לא התלבט כיצד להגדיר את האירוע: זה היה מעשה טרור.
________________________________________
והיום? היום אנו עדים למעשי אלימות חמורים – יידוי אבנים כלפי ערבים וחיילי צה״ל, הצתת בתים ורכבים – וכל זאת לעיני המצלמות. זו אלימות שמסכנת חיי אדם, והיא נתפסת בעולם כטרור לכל דבר ועניין.
קשה לחשוב שאנשים מתוכנו הם אלה שמסבים לנו את הנזק ההסברתי הקשה ביותר, ומאפשרים למתנגדינו להשוות אותנו לארגוני טרור.
הפגיעה אינה רק בינלאומית – היא גם בנו, תושבי יהודה ושומרון, שהופכים בעל כורחנו לאסירים של מיעוט פורע וחסר רסן.
למרות עשרות אירועים חמורים, מעטים בלבד נעצרו, ולא ברור אם מי מהם הועמד לדין. המדינה מתקשה – או נמנעת – מלהתמודד עם התופעה, והשאלה "למה?" מטרידה אותי עמוקות.
בשנה האחרונה נרשמה עלייה דרמטית במספר ההתפרעויות: 692 אירועים. בחודשים האחרונים – כ־70 מקרים בחודש. נתון מזעזע.
הרמטכ״ל זמיר הגדיר זאת "חציית קו אדום" ו"מציאות בלתי נסבלת".
במשך שנים רבות, תחת ממשלות הליכוד, הופעלו צווי מעצר מנהליים נגד פורעים פוטנציאליים — כלי מניעתי שהופעל בידי השב״כ.
כעת אינני מבין מדוע הופסק השימוש בצווים אלה, והאם לחץ פוליטי הוא שהוביל את שר הביטחון ישראל כ"ץ לבטל את הכלי.
השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, אפילו בירך על המהלך וטען כי מדובר בתיקון עוול כלפי מתיישבים.
אך המציאות פשוטה: מאז ביטול הצווים – התפרעויות נערי הגבעות וגורמים נוספים עלו משמעותית.
שלא יובן לא נכון: אינני רוחש אהדה לפלסטינים. הם אויבי המר, והניסיון מולם קשה ומר.
אבל אני אוהב את עמי - עם ישראל וחפץ בטובתו ובכבודו. וכשאני רואה כיצד מעשי קומץ שוליים מבישים פוגעים בנו, במעמדנו הבינלאומי וביכולתו של עם שלם לעמוד זקוף - אני חייב לומר את הדברים.
צו השעה הוא להתמודד עם התופעה ביד קשה. בראש ובראשונה - להחזיר את השימוש בצווים המנהליים, המהווים כלי איתן למניעת אלימות.
זה טוב למתיישבים, טוב לנערי הגבעות עצמם, שיופנו למסלולים חיוביים וערכיים – ובעיקר טוב לעם ישראל.
אני מקווה שהשיקולים הפוליטיים לא יגברו על השיקול הערכי־ביטחוני, ושאיש לא יקריב את ביטחוננו ואת תדמיתנו בשביל ברית פוליטית כזו או אחרת.
אנא, פעלו למיגור התופעה – וטוב שעה אחת קודם.
