בזוית אישית|| רפי בן חור ||מורשת בגין בסכנת הכחדה
על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עליונות המשפט והתהפוכות הפוליטיות המאיימות על יסודות הדמוקרטיה הישראלית
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
רפי בן חור
השבוע מלאו 34 שנים לפטירתו של ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין ז"ל, אשר הלך לעולמו ביום ד' באדר ב' תשנ"ב, 19 במרץ 1992. למנחם בגין זכויות היסטוריות רבות; האיש שיריביו היו בטוחים כי פניו למלחמה עם שכנינו, היה המנהיג הישראלי הראשון שכרת ברית שלום עם מצרים, אויבתה הגדולה ביותר של ישראל דאז.
בגין בלט ביושרו הציבורי; הוא לקח אחריות אישית על מלחמת לבנון, כאב את האבדות הרבות ובשל כך ביקש לסיים את תפקידו כראש ממשלה. הוא היה איש נערץ שהיווה סמל לעם כולו בזיקתו הלאומית-ליברלית, בצניעותו, בנאמנותו לדמוקרטיה ובהגנתו על זכויותיו וחירותו המלאה של כל אדם בישראל.
אחד מהישגיו הגדולים ביותר, אם לא הגדול שבהם, היה הובלת חקיקת "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", שעבר בכנסת בסמוך לפטירתו. חוק זה מעמיד את כבוד האדם וחירותו מעל לכל החלטת רוב פרלמנטרית הפוגעת בעיקרון חשוב זה. לצערי, אנו חשופים בעת האחרונה לקריאות ולכוונות לבטל את המהפכה שחוללו מנחם בגין ותנועת הליכוד, ולהתעלם מפסיקות בית המשפט העליון הפוסלות חוקים שאינם עומדים במבחני החוק.
חשוב לציין כי גם ראש הממשלה בנימין נתניהו צידד לאורך כל השנים בעמדתו של בגין ובחקיקה זו בתמיכה שורשית ובלתי מסויגת, ואף העיד על עצמו כי ינק גישה זו עוד מבית אביו. ברצוני לצטט בפניכם את דבריו המקוריים של מנחם בגין, המבהירים את חשיבות החוק ואת ההיגיון שבמתן סמכות לבית המשפט העליון לבטל חוקים שאינם עומדים במבחניו:
"למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם. על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו – המשרת את השלטון יותר ממה שהוא מפקח עליו – לשלול את הזכויות הללו. את זאת ניתן להשיג רק בדרך של עליונות המשפט; כלומר, קביעת החירות האזרחית כחוק יסוד או חוק עליון, ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק הנוגד את חוק היסוד והסותר את החירויות האזרחיות."
מטרת חוק היסוד היא להגן על כבוד האדם וחירותו ולעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. החוק חוקק בהובלת הליכוד בשנת 1992, ובית המשפט הוסמך מכוחו לבטל חקיקה שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות אלו. אמנם ניתן לחוקק חוקים הפוגעים בזכויות חוקתיות, אך זאת תחת הגבלות מחמירות: על החוק להלום את ערכי המדינה, להיות מיועד לתכלית ראויה ולהיות מידתי (כלומר, שאינו חורג מהנדרש). לבית המשפט העליון הסמכות לקבוע אם החקיקה עומדת בשלושת המבחנים הללו, ואם לאו – רשאי הוא לבטלה.
כאמור, אנו עדים כיום לניסיון להובלת מהפכה משפטית חדשה המבקשת לחזק את החלטות הכנסת על חשבון פגיעה אפשרית בכבודם ובחירותם של אזרחי ישראל. המשמעות, על פי תורת בגין, היא שאנו כאזרחים נהיה חשופים לסכנת "רוב פרלמנטרי המשמש מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם". במצב כזה, השיקול הפוליטי יגבר על השמירה על זכויות האדם, והדרך לשלטון שאינו דמוקרטי תיסלל.
אל לנו כאזרחים לתת יד לנסיגה נוראה זו. אם נחזור שנים רבות אחורה בכל הנוגע לשמירה על זכויותינו, יהיה זה אסון גדול לעם ישראל. כואב לראות כיצד ראש הממשלה שינה את דעתו ומאמץ כעת את המהפכה של השר לוין משיקוליו שלו, וזאת לאחר עמדה נחרצת ובלתי מתפשרת שבה החזיק במשך עשרים שנה בזכות עליונות המשפט ותורת מנחם בגין.
לסיום, ברצוני לתקן עוול היסטורי: גורמים פוליטיים מטיחים האשמות בשופט אהרן ברק, ומנסים לטעון כי הוא "סידר לעצמו" מהפכה חוקתית כדי לשלוט במדינה. זוהי טעות עובדתית; לאהרן ברק לא היה יד בהובלת המהפכה הזו, אותה הובילו מנחם בגין, שר המשפטים דן מרידור ונשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר. באותם ימים ברק כלל לא כיהן כנשיא בית המשפט העליון ולא היה מעורב בהחלטות שהתקבלו.
לצערי, אנו מצויים בתקופה שבה משתמשים בכל כלי אפשרי למען הישרדות פוליטית ושימור הקואליציה, גם אם הדבר כרוך בפגיעה קשה במוסדות השלטון ובמערכות המדינה.
