בזוית אישית || רפי בן חור || בין מסירות הנפש של דויד למכירת החיסול הפוליטית
כאב שכול נורא מול אנוכיות בלתי נסבלת. כאיש ליכוד מהיום הראשון, אני מביט בריצת האמוק לרצות את המשתמטים ורואה כיצד המדינה, שהייתה פעם מעל הכל, הופכת לקרדום לחפור בו
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
רפי בן חור
מעולם לא הייתי במצב רוח כזה. אני משכים בכל בוקר עם תחושה כבדה ורעה, ומבין מחברים ומכרים שאינני בודד בתחושת החידלון והמועקה הזו. רק אמש הלכנו לישון עם כאב קורע לב, לאחר שצפינו בהלווייתו של גיבור ישראל - מפקד המחלקה סרן דויד חזות. בחור בן 21 בלבד, שנפל בדרום לבנון בהיתקלות עם מחבלים במהלך פעילות מבצעית בשתיים לפנות בוקר. עוד קורבן עצום ויקר מחטיבת גולני, למודת הקרבות והגבורה.
דויד היה בן יחיד לאמו, אח יחיד לאחותו, ויתום מאב. בחור ערכי מאין כמוהו, שרצה להיות מפקד וקצין - ורק בגולני. הוא ידע היטב את הסיכון ואת גודל ההקרבה, אך ראה בכך חובה אישית, לאומית ויהודית. הוא ניסה להרגיע את אמו ואת ארוסתו, אך ברור לכולנו שמשימה זו לא עלתה בידו. דויד היה מפקד ערכי ברמות הגבוהות ביותר: בחופשותיו הקצרות נהג לעבור בין בתי חייליו, ויחד עם אמו סייע להם כלכלית לאחר שגילה כי חלקם ישנים בביתם על הרצפה, על מזרונים ללא מיטות.
סרן דוד חזות ז"ל
ובאותו שידור חדשות ממש, במסגרת ראיון עם חבר כנסת חרדי, הראו שוב מפגינים חרדים שממלאים את הוראות רבניהם ומשליכים את צווי הגיוס אל תוך אסלות השירותים. אינני יודע מי כאן יהודי אמיתי ומי שומר תורה ומצוות יותר: האם אלו המקיימים את מצוות ההגנה על הארץ והצלת נפשות, או אלו הבוחרים בהשתמטות ואנוכיות בלתי נסבלת?
בזמן שזה קורה ברחובות, בכנסת נראית ריצת אמוק של ראש הממשלה לרצות את המפלגות החרדיות. לצערי, זה נראה נורא ומריח כמו מכירת חיסול. המטרה בשבועות שנותרו עד לפגרת הבחירות היא לחוקק חוקים שישביעו את רצון החרדים, ובכך יבטיחו לראש הממשלה את המשך כהונתו.
כאיש ליכוד פשוט, אני כואב והמום. אני משוחח עם רבים מחבריי לתנועה, וכולם חשים זעזוע עמוק מההתנהלות הבלתי נסבלת הזו. בפוליטיקה עולם כמנהגו נוהג – תוך חוסר רגישות מוחלט וחוסר הבנה של גודל השעה; ובצה"ל, קבוצות של צעירים בנאמנות אין קץ מקריבים את נפשם על מזבח המולדת באהבה וביראה, כאילו אין פוליטיקה קטנה בעולם ואין מאבק חרדי להשתמטות.
תנועת הליכוד, שאני נמנה עם חבריה מרגע היוסדה, הייתה תנועה לאומית-ליברלית. יצחק שמיר, שהיה ידוע בקשיחותו הלאומית, היה איש ליברל והגון; כאשר עלה לנאום חבר הכנסת מאיר כהנא הגזען, שמיר היה נוטש בזעם את המליאה. המדינה הייתה מעל לכל – מעל לכל רצון פוליטי של אדם כזה או אחר, ואפילו מעל זה של בנימין נתניהו.
היום, לעומת זאת, הפכנו למפלגה שמוסדותיה כמעט ואינם מופעלים. אין עוד נושאים שעולים לדיון אמיתי בוועידה או במרכז. בעבר, נושא קרדינלי וקיומי כמו גיוס חרדים לצה"ל בזמן מלחמה היה מובא לדיון סוער, שבו כל חבר יכול היה לקבל את זכות הדיבור, ובסיומו הייתה מתקבלת החלטה בהצבעה דמוקרטית. היום הכל נשאר בטיפולו ובהחלטתו של אדם אחד. למי שחושב אחרת אין שום במה להביע דעה שונה, כפי שראוי היה למפלגה שהתגאתה בעבר להיות הדמוקרטית ביותר בישראל.
ובתוך החשיכה הזו, בעת האחרונה אני רואה קרן אור. עם ישראל נחשף לחבר הכנסת דן אילוז - איש ליכוד לאומי שפועל ללא פחד וללא מורא. הוא מאמין, כמו כל אנשי חרות והליכוד האמיתיים, כי "השקט הוא רפש", והוא מביע את דעותיו ומצביע בהתאם למצפונו ולערכי התנועה.
ח"כ אילוז, עולה ממונטריאול שבקנדה, הוא בחור משכיל ורב פעלים, בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת מקגיל ובעל תואר שני במדיניות ציבורית מהאוניברסיטה העברית. הוא סרן בצה"ל המשרת כעורך דין, ואף למד כשנתיים בישיבת הכותל. הוא מאמין בתורת הליכוד בכל לבו, ומבין כי "חוק יסוד: לימוד תורה" הוא טעות קשה שאינה משרתת את עם ישראל ולא את הליכוד. באותה מידה, הוא גם הצביע באומץ נגד חוק המעונות.
לאחר אותה הצבעה התרחש מחזה מביש בכנסת: ח"כ יוסי טייב צרח עליו וניסה להתעמת איתו פיזית. דן אילוז לא נגרר, לא הגיב, והמשיך לקרוא בספר קודש שהיה בידו מבלי לענות. כפי שאילוז עצמו היטיב להגדיר זאת: "היעד של חוק יסוד תורה הוא לא לימוד תורה, אלא לאפשר המשך מתן הטבות למי שלא מתגייס בטענה שהוא לומד. זו ההגדרה המילולית של להפוך את התורה לקרדום לחפור בו, ההגדרה הכמעט מילולית של חילול השם במסורת ישראל".
עלינו לעשות סדר, ולשם כך עלינו לחזק את ידיהם של אלו הניחנים באומץ וביכולת להביע דעה אמיתית וישרה. אך בראש ובראשונה, על כנסת ישראל להתחיל לתפקד תוך יראת כבוד לחיילינו הנופלים והנפלאים. המשפחות השכולות מביטות כל העת על אלו ששלחו את ילדיהן לקרב שממנו לא חזרו. קשה להן לראות אנוכיות, כואב לכולנו לראות חמדנות פוליטית, וצר להן לחזות בהתנהגות כה בלתי ראויה.
אנא, כנסת ישראל, שנו תדר. המשפחות השכולות והציבור כולו רוצים לראות שאנשים רציניים, ראויים וטובי לב הם אלו ששלחו את הילדים למשימה העליונה שממנה הם כבר לא ישובו.
