אדון הסליחות
אוויר ירושלמי קריר, אבן עתיקה מוארת ועשרות אלפים שעונים בבת אחת "חטאנו לפניך" בליל הסליחות. יהודה נפתלי, תושב פסגת זאב ומנהל מחלקת מורשת בעירייה, הוא "חזן ההמונים" של הכותל המערבי. שיחה מרגשת על החזרה לשורשים החלביים, הכאב של משפחות השכול והחטופים, והקסם הלילי של חודש אלול. צילום: הקרן למורשת הכותל
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
לילך גביש
השעה מתקרבת לחצות. רוח ירושלמית צלולה וקרירה של סוף הקיץ מתגנבת בין סמטאות האבן של העיר העתיקה. שקט עמוק, כמעט מיסטי, עוטף את שער יפו ושער האשפות, אך ככל שמתקדמים במורד המדרגות אל רחבת הכותל המערבי - השקט מתחלף ברחשו של נהר אנושי אינסופי.
ניחוח האבנים העתיקות מתערבב ברוחות אלול, ואור הפנסים הגדולים שוטף את הרחבה הענקית. במבט מלמעלה, המראה עוצר נשימה: פסיפס מרהיב של החברה הישראלית. בחורי ישיבות לצד צעירים בג'ינס וטי-שירט, שטריימלים לצד כיפות קרטון לבנות שהושאלו בכניסה, חיילים במדים לצד משפחות שלמות שבאו עם הילדים בעיניים טרוטות משינה אך מלאות אור.
ברגע שבו נשמע קול השופר הראשון המרעיד את הלבבות, משתרר שקט קצר. מיד לאחריו עולה קול יחיד, עמוק, חם ומסולסל, שבוקע מהרמקולים וממלא את כל האגן הקדוש: "בן אדם, מה לך נרדם? קום קרא בתחנונים".
על המרפסת המשקיפה על פני ים האנשים עומד הפייטן ושליח הציבור יהודה נפתלי. מזה כעשור, בכל לילה מא' באלול ועד ליום הכיפורים, הוא זה שמנצח על המעמד הכי עוצמתי במדינת ישראל - "חזן ההמונים" של הכותל.
טבילת האש בראשון לציון
הקשר שלו לדוכן התפילה החל מוקדם מאוד. בגיל 13 בלבד, כשלבית הכנסת של אביו בראשון לציון נכנס מתפלל מבוהל מבית כנסת שכן והתחנן למחליף לחזן שלא הגיע לעיצומו של יום הכיפורים. "אבא הסתכל עלי ואמר לי: 'קום, לך תעביר להם את יום כיפור'", נזכר נפתלי בחיוך. "קמתי ויצאתי. זו הייתה טבילת האש הראשונה שלי כשליח ציבור. הייתי בסך הכול בן 13 וחודש. מאז אותו יום, אני לא זוכר את עצמי יושב עם הוריי באותו בית כנסת ביום כיפור; אני עובר מבית כנסת לבית כנסת בארץ ובעולם".
הדרך אל מרפסת החזן בכותל לא הייתה מתוכננת, אלא צמחה מתוך השטח: "בכל שנה בתקופת הסליחות הייתי לוקח קבוצות של אנשי קבע וחיילים לכותל ועושה איתם סליחות. אנשי הקרן למורשת הכותל שמעו, הכירו, והציעו להפוך את זה למשהו מרכזי.
התחלנו ברחבה בימי חמישי ומוצאי שבת. כשראו שמגיעים המוני אדם, החליטו להעלות אותנו למרפסת. כשההמונים המשיכו לזרום - הוסיפו ימים. כיום, מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, אנחנו על המרפסת בכל לילה".
"עד שלא עומדים שם - פשוט אי אפשר להבין", הוא מתאר בהתרגשות את השעה שמחצות ועד אחרי אחת בלילה. "בהופעה רגילה אתה יודע איזה קהל קונה כרטיס. לכאן מגיעים מכל קצוות העולם היהודי: חילונים ודתיים, מזרחים ואשכנזים. מישהו עם שטריימל עומד לצד בחור בלי כיפה, כולם צפופים כתף אל כתף. לראות את כל עם ישראל עונה פה אחד כאיש אחד בלב אחד - זה דבר שממיס את הלב".
מהקירות הדוממים של הקורונה ועד דמעות השכול
העשור האחרון זימן לנפתלי רגעים היסטוריים ובלתי נשכחים. "עברתי הרבה דברים במקום הזה", הוא מספר. "בתקופת הקורונה, כשהיו הגבלות וסגרים, שידרנו סליחות בשידור חי למיליונים ברחבי העולם. אבל הרחבה מתחתינו הייתה ריקה לחלוטין. זה היה קשה מנשוא לשיר כשאין קהל שעונה. הרגשתי ממש כמו מי שמדבר אל הקירות".
(יהודה נפתלי בימי שירותו בצה"ל)
בשנים האחרונות, בצל אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, המעמד קיבל משמעות כואבת וקדושה פי כמה. "הגיעו אלינו למרפסת הורים לחטופים והורים שכולים. הרגעים האלה היו כמעט מעבר למה שהלב יכול לשאת. בהמשך, כשחלק מהחטופים שוחררו והגיעו לכותל להודות, התערבבו הבכי והשמחה באופן שאי אפשר לתאר במילים. רק לפני שבוע ניגש אליי אדם, כולו דומע. דיברנו, והוא סיפר שהוא אב שכול לבן יחיד שנפל בקרבות. לא נשארה לי עין יבשה. חיבקתי אותו חזק והרגשתי את הכאב שלו ממש פיזית בתוך הגוף".
ככל שמתקרבים ראש השנה ויום הכיפורים, גלי המתפללים גואים. אם בתחילת החודש מגיעים כעשרת אלפים מתפללים בלילה, הרי שבלילות השיא המספרים חוצים בקלות את רף ה-50 אלף איש.
לחזור הביתה, לחלב
נפתלי אמון על הנוסח הירושלמי, שהפך לקו המוביל ברחבה. "הנוסח הירושלמי התקבל באהבה בכל עדות המזרח, למעט הקהילה המרוקאית ששומרת על נוסחה הייחודי", הוא מסביר. "האשכנזים אמנם מקיימים מנייני סליחות נוספים במקביל ברחבה על פי הנוסח שלהם, אבל המעמד המרכזי סחף אליו את כולם. בקרן למורשת הכותל מקפידים מאוד לא לשנות אף מילה ואף לחן, נצמדים לטקסט המסורתי במדויק, עד שיבוא משיח".
החיבור למקאמים ולסלסולים המזרחיים לא היה מובן מאליו עבורו. "גדלתי בראשון לציון, ועד גיל 24 שרתי בעיקר בנוסח חסידי אשכנזי. אפילו הייתה לי להקה בשם 'תהילות'. רק אחרי שהתחתנתי ועליתי לירושלים, התחלתי לחזור אל השורשים שלי - אל המוצא החלבי-סורי. בילדותי, כשאמי הייתה מאזינה לשירה ערבית ולאום כולתום, לא הבנתי למה. היום אני שומע המון מוזיקה ערבית ומכניס את הלחנים והרבעי-טונים לתוך התפילה, כמו כל חזן טוב. כשאני מלמד נערים פיוט ומקאמות, אני חושף אותם למקורות האלה. אין לי תעודות מבית ספר למוזיקה, אבל יש לי ניסיון של עשרות שנים מהשטח".
"להפוך את ירושלים לעיר ללא הפסקה"
בחיי היום-יום נפתלי הוא תושב שכונת פסגת זאב בירושלים. מעבר לחזנות, הוא מכהן כמנהל המחלקה למורשת ישראל באגף התרבות של עיריית ירושלים, במסגרתה הוא מנגיש תוכן יהודי ותרבותי לכלל המגזרים.
"רק בסוף השבוע האחרון זכינו לחוויה נדירה: התחלנו במופע ענק בבריכת הסולטן עם 'קולות מן השמיים', המשכנו בשבת חזנות עם אלפי משתתפים, וסיימנו בסליחות ראשונות בבנייני האומה. הקהל מורכב מכולם -מחילונים ועד חרדים, וכמובן הציבור הדתי-לאומי".
את דרכו החינוכית והקהילתית החל כחניך ומדריך בבני עקיבא בראשון לציון, ובהמשך ניהל את מחוז ירושלים של התנועה והיה אחראי על כ-60 סניפים. על תפקידו הנוכחי בעירייה הוא אומר: "החזון שלנו הוא להרבות מופעי תרבות ואירועים בשכונות ובמרכז העיר, ולהפוך את ירושלים לעיר של יצירה ללא הפסקה. יש לנו רוח גבית חזקה מראש העיר להפוך את ירושלים לבירת תרבות עולמית, ובעזרת השם נעשה ונצליח".
(יהודה נפתלי בימי שירותו בצה"ל)
נפתלי נשוי לרויטל, מחנכת ותיקה בבית הספר ממ"ד "נועם", ואב לשבעה ילדים. הגנים המוזיקליים ממשיכים לפעום במשפחה: בנו, נריה, תלמיד ישיבת ההסדר שומרון, הוא מוזיקאי וחזן מוכשר בעצמו, ואחיו התאום של יהודה, רפאל, משמש אף הוא כחזן, בעל תפילה ומורה לבר-מצוות.
"אנחנו תאומים זהים במראה", צוחק נפתלי. "לפעמים אנחנו אפילו מחליפים עבודות... ואבא שלנו, שיהיה בריא וכבר בן 85, ממשיך לדחוף ולעודד אותנו מאז ועד היום".
למרות השנים שחלפו והעייפות המצטברת בלילות הלבנים, השליחות אינה דועכת. "כל לילה כשאני עולה על המרפסת הזו בכותל, מול ההמונים המבקשים סליחה ורחמים, הדופק עולה. זה לעולם לא הופך לשגרה", הוא מסכם בעיניים בורקות. "אני עולה לשם בכל פעם מחדש כמו בפעם הראשונה, ומתרגש עם עם ישראל מעומק הלב".
