ממרפסת השמש הירושלמית לרומן מטלטל
האופטומטריסטית שכתבה בסתר את רב המכר הבא: מילדות נוסטלגית מול טיפות הגשם, דרך 16 שנות עבודה בלב המגזר החרדי והסתגרות בבידוד הקורונה, ועד ליצירה של 540 עמודים שנחטפת מהמדפים. אבישג נדב מספרת על "לעוף אל האור", על כתות סגורות, זוגיות רעילה, והמסע האישי שנשמר בסוד במשך ארבע שנים
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
במרפסת שמש ירושלמית ישנה, סגורה בחלונות פרספקס עם צמחייה עשירה ובעציצים פורחים, ישבה לפני עשרות שנים ילדה קטנה בת אחת עשרה וחצי. היא הייתה שקועה בתוך ספה עתיקה עם כיסוי תימני מסורתי בביתם של סבה וסבתה, וצפתה בטיפות הגשם הסוערות שדפקו על הזכוכית הקרה של ימי החורף הירושלמיים.
בזמן שכל בני המשפחה ישנו שנת הצהריים של שבת, הילדה הקטנה ריחפה במחוזות רחוקים ובמשך למעלה משלוש שעות רצופות, היא טוותה בראשה עלילה סבוכה, בנתה עולמות, המציאה דמויות עם קורות חיים מדומיינים. למחרת בבוקר, בדרך לבית הספר, הקול הפנימי אמר לה: "את חייבת לעשות עם זה משהו. אולי יום אחד, כשתהיי גדולה, תכתבי ספר עלילתי אמיתי".
אותה ילדה היא אבישג נדב. ירושלמית בת 49, נשואה באושר לברק, אמא לארבעה ילדים: כליל, נשואה בת 24, שגב, לוחם בחטיבת כפיר בן 20.5, מרום, שמיניסט בן 17.5, והוד, בן 14. אופטומטריסטית, שהחלום לכתוב ספר המתין עשרות שנים מתחת לשגרת החיים העמוסה, העבודה, הפרנסה וגידול הילדים, התפרץ פתאום בעוצמה אדירה והפך לרומן הביכורים המרתק והסוחף "לעוף אל האור".
הספר, שנפרש על פני כ,540 עמודים עשירים ומעוררים לא מעט רגשות, ובעיקר אי אפשר להניח אותו מהיד, כתוב בכתיבה קולחת ובעלילה מרתקת. הספר כבר זמין ומופיע בחיבוק חם בכל הפלטפורמות והרשתות המובילות בישראל, החל מרשת 'סטימצקי' ו'צומת ספרים', דרך 'דני ספרים', 'ספר לכל', 'BookMe', אתר 'עברית' ועד לאתר הרשמי של הוצאת 'אופיר ביכורים' ובספריות.
העלילה מלווה את שירי לוי, צעירה שגדלה במשפחה אוהבת, חמה ותומכת בתל אביב של שנות השבעים והשמונים. בגיל עשרים ושלוש נישאת שירי למוטי רפאל, בחור שגדל בבית חרדי קיצוני, והחיים שלצידו משתנים לחלוטין. בתוך זמן קצר מתבררת לשירי התרמית המחרידה שבנישואיה: מוטי מזניח אותה, מרוקן את חשבון הבנק המשותף שלהם ונמלט לאוסטרליה, כשהוא מותיר את שירי עם ילד ובהריון עם תאומים, מוחלשת, עגונה ולכודה בציפורניה של חמותה. החמות, אישה קיצונית ורודנית, מקימה סביבה כת סגורה, מבודדת ומחניקה. שירי מוצאת את עצמה כלואה במציאות קיצונית, מנותקת מכל הערכים שעל ברכיהם גדלה, בעוד משפחתה המודאגת מנסה לסייע לה ללא הועיל, מחשש לאבד אותה ואת הילדים לחלוטין.
המשך הסיפור מתמקד במיכאלה (אלה), בתה של שירי שנולדה לתוך הקהילה הסגורה והנוקשה של סבתה, ללא חופש אישי וזהות, ומנסה להשתחרר מכבלי המציאות הקשה הזו. העלילה מלווה את שירי במסע חייה המתפרש על פני כחמישים שנה, על רקע אירועים היסטוריים דרמטיים שעיצבו את מדינת ישראל, ושואלת האם תאזור שירי את האומץ לקחת את גורלה ואת גורל ילדיה בידיה. זהו סיפור סוחף על אהבה, חמלה, קונפליקטים רגשיים, משפחתיות ואומץ נשי שפותח לקוראים את הלב.
נפגשתי עם אבישג נדב לשיחה על המסע של חייה, על הגבול העדין בין מציאות לדמיון, על הסוד שנשמר במשך ארבע שנים, ועל הדרך שעשתה מהבידוד הסגור של הקורונה ועד לקטיפת השבחים ממאות הקוראים הנלהבים.
מאופטומטריה לכתיבה, מאיפה הגיע הרצון לכתוב?
"זה משהו שזורם לי בדם מאז שאני נערה. אני זוכרת את עצמי כותבת. כותבת, אבל בעיקר בחרוזים ושירים. לילדים הייתי כותבת המון סיפורים קצרים וחריזה, כל דבר הייתי כותבת להם ומקריאה לפני השינה. ברכות, מכתבים, אפילו בתיכון כתבתי את רוב ספר המחזור. אם היו צריכים משהו, מיד היו אומרים 'תנו לאבישג, היא תכתוב'. מעולם לא עסקתי בז'אנר של כתיבה עלילתית.
במקביל, אני 'תולעת ספרים' מאז שאני ילדה קטנה, ממש מגיל 7,8, אני זוכרת את אמא שלי מעודדת אותי לקרוא, כי מי שקורא מרחיב אופקים, יודע לדבר נכון ולומד שפה עשירה. כל הזמן הייתי קוראת, רק מחכה להגיע חזרה לספר. הקריאה זורמת לי בדם, ודמיון תמיד היה לי מפותח מאוד. כילדה הייתי נכנסת למיטה בלילה, בוחרת על מה לדמיין וככה נרדמת, ממציאה לעצמי סיפורים ויוצרת עולמות. אני זוכרת את עצמי בשבת חורפית, גשם דופק בחלון, קור אימים בחוץ, ואני שוכבת במרפסת השמש של סבתא שלי ז"ל עם הכיסוי התימני הישן, וממציאה סיפור בראש במשך שלוש שעות, משהו בהמשכים, בונה עלילה שלמה. למחרת בבית הספר אמרתי לעצמי 'את חייבת לעשות עם זה משהו, אולי יום אחד תכתבי ספר'."
שנים רבות נשארה המגירה סגורה, עד שהגיעה מגפת הקורונה וטרפה את הקלפים. בעוד העולם כולו נעצר, מצאה את עצמה אבישג נדב בתוך חדר שינה סגור, מתמודדת עם בידוד כפוי ועם הריק שהוליד את היצירה הגדולה של חייה.
אז איך בעצם נולד הספר בפועל?
"הספר נולד בקורונה. הוציאו אותי לחל"ת של חודש. בתוך הריק הזה שכל העולם בהדממה, נכנסתי לבידוד בחדר השינה בשיא הלחץ לפני פסח, כי נחשפתי לחולה מאומת. הילדים היו קטנים יותר, הצורך לנהל אותם בזום מרחוק, ואני סגורה בתוך החדר וממש מטפסת על הקירות. ואז אמרתי לעצמי: 'אולי זה הזמן לעשות משהו בשביל עצמי?'"
והעלילה של הספר נוגעת בעולמות ירושלמיים, בחרדיות קיצונית, בכתות פגיעות. מאיפה הבאת את החומרים הללו?
"העבודה שלי כאופטומטריסטית פתחה לי צוהר לעולמות מטורפים. במשך 16 שנה ניהלתי מכון אופטיקה בלב הקהילה החרדית. נחשפתי לכל הקשת החרדית על גווניה. עשיתי בדיקות עיניים ביידיש למרות שאני תימניה, כיבדו אותי והיו בינינו יחסי הערכה מופלאים. אבל נחשפתי גם לשוליים הקיצוניים.
אני זוכרת יום אחד שנכנסה למרפאה דמות מבהילה: אישה עטופה כולה בשכבות של בדים שחורים, כולל כיסוי מלא של הפנים, מה שנקרא 'כת השאלים' או הטליבניות. היא ניגשה בטבעיות אל מדף המשקפיים. אמרתי לה: 'איך אוכל להתאים לך משקפיים אם אני לא רואה את פנייך?' באותו רגע, דווקא הקהל החרדי ששהה במקום התחיל לצעוק עליה: 'תסתלקי מפה, את מביישת את הדת, זה לא הדת שלנו'.
המפגש הזה נחרת בי. היא הפחידה אותי, כשכתבתי את הספר, נזכרתי בדמויות האלה ובסיפורים על כתות סגורות. רציתי להראות בספר את התהליך ההרסני שבן אדם עובר, שטיפת המוח ההדרגתית, שבה בסופו של דבר היא בטוחה שכל העולם נגדה ורק היא והמנהיג צודקים. והכי חשוב היה לי להבהיר: הקבוצות הקיצוניות הללו הן לא הדת, החברה החרדית עצמה מוקיעה אותן".
אחד האלמנטים המפעימים ברומן "לעוף אל האור" הוא השזירה הרהוטה והמדויקת שלו באירועים ההיסטוריים שעיצבו את המדינה ב,50 השנים האחרונות. אבישג, שניחנה בזיכרון פנומנלי לתאריכים ואירועים (מתנה שקיבלה מאביה, היסטוריון וחוקר יהדות תימן), מחזירה את הקורא אל הניחוח של שנות ה,80 וה,90, אך גם אל התקופות האפלות והכואבות.
בספר ישנה סצנה דרמטית ועוצמתית שמתרחשת בשיא האינתיפאדה השנייה, בשנת 2002, שמשפיעה גם על העלילה. מה הביא אותך לגעת בטראומה הזו?
"התקופה של האינתיפאדה השנייה צרובה בי חזק. הייתי אז בהריון ראשון, עבדתי כאופטומטריסטית בתחילת הדרך, והיה פחד מצמית לעלות על אוטובוסים. כולנו היינו עושים חישובים מטורפים: 'איפה לשבת? מה יישאר ממני אם יקרה משהו?'
במשך שנים רבות היה קשה לגעת בתקופה הזאת בספרות כי היא הייתה קרובה וכואבת מדי. רק עכשיו, בפרספקטיבה של זמן, אפשר פתאום לחזור לשם. הרבה שנים היה קשה לגעת בתקופה הזאת כי היא הייתה קרובה מדי. כיום, בפרספקטיבה של זמן, אפשר פתאום לחזור לשם. המקום שבו הפיגוע בספר מתרחש באזור קינג ג'ורג' ובן יהודה בירושלים הוא בדיוק מול המקום שבו אני עובדת כיום. לגבי השבעה באוקטובר כיום, אנחנו עדיין קרובים ומדממים מדי בשביל ליצור מזה פרוזה."
איך זיכרון הילדות ההוא מאוסטרליה מתחבר לזה?
"זה משהו שפתאום הבזיק לי בראש בתהליך כתיבת הספר. היינו בשליחות באוסטרליה כשהייתי ילדה, מגיל 6.5 ועד כמעט 12, ובגלל זה גם אוסטרליה מוזכרת בספר. כשחזרנו לארץ התארחנו בבית של סבא וסבתא שלי בירושלים שגרו באזורים שמתוארים בספר."
הגיבורה שלך, שירי, עוברת מסכת יסורים של זוגיות רעילה והשתלטות של חמותה. איזה מסר חברתי רצית להעביר דרך הדמות שלה?
"הנושא של זוגיות רעילה ונורות אזהרה אדומות הוא קריטי. נשים רבות שקראו את הספר אמרו לי: 'למה שירי לא שיתפה? למה היא לא סיפרה להורים שלה?' והמסר שלי, בייחוד לנערות ונשים צעירות: תשתפו! כשאתה נמצא בתוך מערכת יחסים הרסנית, אתה סומא. הורים ואנשים שאוהבים אותך רואים את הדברים מניסיון החיים שלהם. בהשקה של הספר אף הזמנתי עובדת סוציאלית שמטפלת בנפגעות אלכוהול ואלימות, והיא משתמשת בספר ככלי טיפולי בקליניקה שלה. יש כאן מסר חינוכי חזק מאוד של כוחות נפש פנימיים, להבין שגם מהמקום הכי נמוך, אפשר למצוא את האור ולעוף."
במשך ארבע שנים תמימות ישבה אבישג נדב וכתבה את יצירת המופת שלה בסתר, ללא ידיעת איש, פרט לבעלה וילדיה.
איך הצלחת להסתיר את כתיבת הספר במשך ארבע שנים?
"לא סיפרתי לאף אחד, אפילו לא להורים שלי או לאחים שלי שאני מאוד קרובה אליהם. רק ברק בעלי והילדים ידעו. האמנתי שמה שסמוי מן העין יש בו ברכה, וגם תמיד היה בתוכי הקול הקטן שהנמיך ואמר שאולי זה לא שווה כלום. כשהשלמתי את הספר לפני שנתיים, ברק בעלי, שהוא איש של ספרי עיון ופילוסופיה, לקח את הקובץ במוצאי שבת וישב לילה שלם לקרוא. בתי כליל לקחה את הקובץ למחרת, הודיעה לעבודה שהיא לא מגיעה, וישבה 10 שעות ברציפות מול המחשב. שניהם אמרו לי: 'אבישג, את חייבת לעשות עם זה משהו'."
"רציתי מישהו אובייקטיבי. פניתי לחברת הילדות שלי מיכל, ששתינו חובבות קריאה מושבעות מגיל 12. הדפסתי לה את כל 550 העמודים. היא ישבה וקראה את זה במשך כל חג הסוכות בנשימה עצורה. במוצאי החג היא התקשרה ואמרה לי: 'אני הורגת אותך אם את לא מוציאה את הספר הזה! קראתי בנשימה אחת, את חייבת'. זה נתן לי את האומץ, ויצאתי לדרך עם הוצאת 'אופיר ביכורים'."
מאז שברקע יצא הספר אל אור העולם, תגובות הציבור הרחב לא מאחרות לבוא. הפידבקים החמים והנלהבים שמציפים את אבישג מדי שבוע מוכיחים כי מדובר בספר שנוגע בנימי הנשמה העמוקים ביותר.
איזה תגובות את מקבלת כיום מהקוראים?
כשהיא מספרת על התגובות, עיניה דומעות מהתרגשות: "אני מקבלת המון תגובות מפרגנות ומרגשות ברמות שאי אפשר לתאר. בדרך כלל במוצאי שבת, כשיש לאנשים זמן אחרי שקראו כל השבת, נפלט גל חם של הודעות. אנשים כותבים לי שהם פשוט לא מסוגלים להניח את הספר מהידיים, שהם קוראים אותו רצוף כל הלילה ומדלגים לחלוטין על שעות השינה שלהם כדי לדעת מה קורה בהמשך.
אני בן אדם מאוד רגשן, וכל ביקורת כזאת גורמת לי לבכות מחדש. לקרוא על אנשים שנשאבים ככה לעולם שיצרתי, זה מעל ומעבר לכל מה שחלמתי. אפילו אמרו לי שהעלילה המפותלת, הדרמה והוויזואליות של הדמויות, שמתפרשת על פני 50 שנה, מתאימה להפוך לסדרת טלוויזיה מצליחה. מי יודע, אולי גם החלום הזה עוד יתגשם".
ערב ההשקה
"ההשקה הייתה במלון גני ירושלים, וזה היה מטורף. יש לנו בחיים הרבה אירועי שיא: לידות, בריתות, בר מצוות, חתונה, גיוס לקרבי. הערב שבו החזקתי את העותק הראשון שנכנס מהדפוס ועמדתי על הבמה הרגיש לי בדיוק כמו ללדת ילד חמישי. תחושה פיזית של אדרנלין בגוף, ריח של משהו חדש ובראשיתי. חזרתי הביתה ולא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות."
ומה לגבי הרומן הבא שלך? את כבר כותבת?
"התחלתי לכתוב קצת אחרי פסח, ויש לי כבר כ-130 עמודים כתובים. זה אתגר עצום להיפרד מהדמויות מהספר 'לעוף אל האור' של שירי, אלה ורבקה שנכנסו לי ללב, ולברוא עולם חדש. הספר הבא יהיה סאגה משפחתית ישראלית שנוגעת בתמימות והפשטות של שנות ה,70 וה,80, משולבת בהווי של רחובות ירושלים. הכתיבה היא המתנה הכי גדולה שקיבלתי."
ספר הביכורים "לעוף אל האור" מאת אבישג נדב (הוצאת "אופיר ביכורים") זמין כעת בכל רשתות הספרים (סטימצקי, צומת ספרים, דני ספרים, ספר לכל) ובאתרי האינטרנט "עברית" ו"BookMe".
