חוזליטו מקטמון חוגג 82
אלי בן רימוז', מגדולי השחקנים בתולדות הפועל ירושלים והכדורגל הישראלי, כמעט לא מתראיין. בריאיון נדיר לכבוד יום הולדתו ה-82 הוא מספר על הבקרים שהוא קם בהם בארבע להליכה, על המגרש בקטמון שנמכר, על המונדיאל שבו לא שיחק אף דקה ועל השבט שבנה. "אם הייתי משחק היום, השמים היו הגבול", הוא אומר, "אבל אין לי טענות לאיש". צילום: באדיבות המשפחה, שימוש לפי סעיף 27 לחוק זכויות יוצרים
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
שלמה חסיד
הוא היה הנער החצוף שהשכיב בלמים קשוחים על הבוץ, וכל העיר קראה לו חוזליטו. מלמיליאן גדל עליו, אוהדי בית"ר שקשקו כשקיבל את הכדור, והאימפריות התל אביביות הפכו לבדיחה תחת הרגליים שלו במגרש המיתולוגי בקטמון. ירושלים הייתה צבועה באדום, והאגדות סביבו הלכו ונערמו.
ב-20 בנובמבר אלי בן רימוז' חוגג 82. הנער ההוא הוא היום סבא לשמונה נכדים וסבא רבא לחמישה נינים, ועדיין קם כל בוקר בארבע כדי לצעוד שבעה קילומטרים ברחובות רמות, גם בגשם. הוא לא נוהג להתראיין, אבל לכבוד יום ההולדת הסכים לפתוח את אלבום הזיכרונות. ראיון נוסטלגי ומרגש עם אחד הגדולים שידעה ירושלים.
קודם כל, איך אתה מרגיש?
"מרגיש טוב, ברוך השם. אני שומר על הבריאות, הבטן שטוחה. אני עושה ספורט כל יום כבר 40 שנה, קם בארבע, גם בגשם. עד לפני שנתיים רצתי כל יום, היום אני עושה כל בוקר הליכה מהירה של שבעה קילומטרים בשכונת רמות, עם דופק גבוה".
היום אתה עושה ספורט כל יום, אבל כשחקן נחשבת די עצלן. אתה מתחרט על זה?
"לא מצטער. כנראה שזה היה האופי שלי, מה לעשות? אין מה להצטער על דברים שחלפו. שיחקתי יותר על כישרון. כשמתבגרים רוצים לשמור על הכושר, אז מתאמצים יותר".
אתה שומר על הכושר מתוך דאגה לבריאות. קרה משהו שהוביל לזה?
"חלילה. תודה לאל, אני בריא ולא קרה לי דבר. הגיע רגע שבו הפסקתי לשחק כדורגל, והייתי חייב להעסיק את עצמי. יש שחקנים שפרשו והפסיקו לעשות ספורט, ותראה איך הם נראים. אני עושה ספורט מתוך אהבה, זה נותן לי סיפוק".
אתה עוד רואה כדורגל?
"חוץ מהליגה האנגלית, כמעט לא. הייתי בעד ליברפול, אבל אחרי המקרים שקרו שם במלחמת חרבות ברזל, והאכזבה של ישראלים רבים מהמועדון שאהבנו, גם אני תפסתי מרחק. היום, כשאני רואה משחק, אני רוצה שהאנדרדוג ינצח. אני מבסוט שמנצ'סטר סיטי מתדרדרת, ומקווה שהמאמן לשעבר שלה, פפ גווארדיולה, שתוקף את ישראל בכל הזדמנות עם שקרים מתועבים, לא יאמן יותר לעולם".
וכדורגל ישראלי?
"לפעמים קטעים פה ושם. הקבוצות הכי טובות שלנו, מכבי תל אביב והפועל באר שבע, יצאו לאירופה וראינו מה היו התוצאות. זה רק מראה כמה גדול, בינתיים, הפער בינינו לבין חו"ל. לא יודע אם זה רק עניין של כסף. אלופת ישראל הפועל באר שבע הפסידה לאופי כרתים, שאף אחד לא שמע עליה, וזה אחרי שנתנה למכבי חיפה חמישייה במשחק חוץ".
ואת הפועל ירושלים ראית העונה?
"ראיתי פה ושם, וזה לא נראה לי. הקבוצה תילחם שוב נגד הירידה. לא נראה לי שהיא יכולה להפגין יכולת טובה, כי אין לה מספיק שחקנים טובים. ראיתי שהחלוץ נדים וראסנה כבש שלושה שערים במשחק החוץ נגד מכבי פתח תקווה, אבל אי אפשר לשפוט שחקן לפי משחק אחד. צריך למדוד אותו לאורך העונה. אם הוא ימשיך ככה, זה יהיה טוב להפועל, שסוף סוף צמח בה חלוץ שמסוגל להבקיע".
(הפועל של פעם - השחקנים במגרש בקטמון | שימוש לפי סעיף 27 לחוק זכויות יוצרים)
ידעת שהשלושער שלו הגיע 55 שנה אחרי שאיש בהפועל לא כבש שלושה שערים במשחק אחד בליגת העל, מאז אתה?
"כן, אני יודע. שלושער במשחק אחד זה הישג יפה, אבל זה עדיין לא הופך אותו לשחקן ברמה גבוהה. בתקופה שלי היה שחקן בהפועל רמת גן, אבנר לבון, שכבש ארבעה שערים במשחק אחד וסיים את העונה עם חמישה".
אילו היית המאמן שלו, היית מוציא ממנו יותר?
"אני לא מתאים למקצוע הזה. מי שהיה שחקן גדול לא יכול להיות מאמן. הוא מודד אחרים לפי הרמה שבה הוא עצמו שיחק, וקשה להם מאוד. בכל העולם, שחקנים גדולים לא מצליחים כמאמנים".
ברק יצחקי היה שחקן טוב, והיום מחשיבים אותו למאמן טוב.
"בבית"ר הייתה לו עונה מוצלחת אחת, וזה עדיין לא אומר כלום. ברק בכר הביא שלוש אליפויות, והיום הוא מחפש קבוצה. מאמן תלוי בשחקנים שלו, הוא לא יכול לעשות יש מאין. את בית"ר יצא לי לראות העונה בכמה קטעים, ואין ספק שחלה נסיגה לעומת העונה שעברה".
בעוד שבוע יש דרבי ירושלמי. מה הסיכויים של הפועל?
"אשמח אם הפועל תוציא תיקו, ולדעתי זה כבר יהיה הישג. מקצועית יש לבית"ר עדיפות ברורה, אבל היא במומנטום לא טוב: הלחץ עולה, הביטחון נפגע, ולהפועל יש הרבה פחות מה להפסיד. בדרבי הכול אפשרי, אבל להפועל יהיה קשה להפתיע".
אוהדי הפועל חוששים להגיע לדרבי, כי אוהדי בית"ר זורקים אבנים על האוטובוסים שלהם.
"לא שמעתי על זה, אבל זה חמור, ואני מגנה אלימות מכל צד. טוב שיש יריבות, אבל אסור שהיא תגלוש לשנאה. האוהדים צריכים לגלות בגרות. כדורגל זה בידור, בואו ליהנות. מלחמות יש לנו מספיק, ושנאת חינם היא מיותרת והרסנית".
מה היה קורה אילו שיחקת באצטדיון טדי?
"זה היה חלום. המגרש שם נראה כמו שולחן ביליארד. הכוכבים של היום, אילו שיחקו בתקופה שלי, במגרשים בוציים ובלי דשא, לא היו מפגינים חמישים אחוז מהיכולת שלהם. ושחקני העבר, אילו שיחקו על המגרשים של היום, היו מגיעים לביצועים טובים בהרבה".
אילו גדלת היום, בגיל 16 כבר היו מוכרים אותך ועושים עליך אקזיט של מיליונים.
"לא יודע, אני צריך לשאול את הסוכן שלי מה היה קורה (צוחק). אילו שיחקתי היום, היה לי סוכן. היום לכל שחקן בגיל 14 יש סוכן, הכול נהיה ביזנס, וזה לגיטימי. אנחנו שיחקנו בשביל סכומים נמוכים, אבל היינו מבסוטים, כי עשינו את מה שאהבנו".
יש עליך הרבה מיתוסים. נכון שהיה משחק שבו העלית את הפועל ליתרון 0:2, הלכת לישון מאחורי שלט פרסומת, וכשהתעוררת סיפרו לך שהפסדתם 3:2?
"נכון שהובלנו 0:2, אבל לא הלכתי לישון. לא היה ולא נברא. היו גם שמועות שנכנסתי לשותפות עסקית במסעדה עם השוער של בית"ר באותה תקופה, יוז'י סורינוב, וגם זה לא נכון. האמת, היינו חברים מצוינים, אבל לקרוא לזה שותפות עסקית? לקחו רסיסים של שמועות ובנו מהם אגדות. לך תספר עכשיו לכולם שהכול שטויות".
למונדיאל מקסיקו 70 הגעת כמלך השערים, עם 23 שערים, ולא שיחקת אף דקה. כוכבי הנבחרת, שפיגל ושפיגלר, לא אמרו לך על זה כלום?
"אף אחד לא דיבר על זה. בהתקפה שיחק שייע פייגנבוים מהפועל תל אביב, שהוא בעיניי חלוץ מצוין, וזו הייתה החלטה לגיטימית לתת לו לשחק, למרות השמועות שהעדיפו תל אביבים. הכול עבר, הכול בסדר. אין לי טענות לאיש".
כשהיית בן 80, אלי אוחנה אמר ב"יציע העיתונות" שאתה גדול שחקני ירושלים בכל הזמנים.
"לא שמעתי, אבל אם הוא אמר את זה, כנראה שהוא יודע מה הוא אומר. אין ספק שאוחנה הוא אחד החלוצים הגדולים. היה לו משחק ראש מצוין, דריבל טוב, הוא ידע להבקיע. הוא אגדה".
מה הרס את הפועל ירושלים: הפרישה שלך או מכירת המגרש בקטמון?
"הפרישה שלי בגיל 34 הייתה טבעית. אין מה לעשות, שחקן לא משחק לנצח. אבל המכירה של המגרש בקטמון היא תחילת הנפילה של הפועל ירושלים. המעבר לימק"א, שהיה המגרש של בית"ר, זו הנקודה שבה העניינים התדרדרו".
(משפחת בן רימוז' המורחבת | צילום: באדיבות המשפחה)
בנובמבר 2022 הפועל ירושלים ערכה לך טקס הוקרה מרשים. איך הרגשת?
"זה באמת היה יפה מצידם ומרגש מאוד, אבל זה הגיע מאוחר מדי. הטקס היה צריך להיות הרבה שנים קודם. הקהל קם והריע לי, אבל אילו זה היה קורה כשפרשתי, ב-1979, האצטדיון היה מלא".
ולקבוצת האוהדים של היום, שאין לה בעל בית, יש סיכוי?
"עד היום מגיעה להם מילה טובה על כך שהגיעו לליגת העל בכוחות עצמם, וגם מחזיקים מעמד בלי גירעונות, וזה יפה. אבל רואים שהקהל לא מגיע, כי את הקהל אי אפשר לשקר. אם הקבוצה הייתה משכנעת מבחינה מקצועית, היו מגיעים 5,000 איש".
אתה סבא טוב?
"יותר מדי. דואג, ממלא את התפקיד כמו שצריך. יש לי שמונה נכדים, שישה מהם בנים, כולם ביחידות הכי קדמיות בצה"ל, וחמישה נינים, משלושה ילדים. הפכנו לשבט. אני נשוי למירה 60 שנה, מ-1966. הבת הבכורה שלי, ליאת, עורכת דין, הבת השנייה, מאיה, בכירה בבזק, והבן שלי, רן, קבלן מצליח. שניים מהילדים גרים מחוץ לעיר, ובת אחת גרה כאן. אנחנו מתראים".
ייתכן שהפכת לאיש משפחה כזה כי גדלת בלי הורים?
"לא חשבתי על זה. זה בא באופן טבעי, אני פשוט נהנה מאוד עם הנכדים והנינים. זה לא קשור לכך שגדלתי בלי הורים".
מישהו במשפחה הולך לכיוון הכדורגל?
"לא, וזה לא שאני לא רוצה. הנכדים כבר בגיל צבא והם לא הלכו לכיוון הזה. אז אולי הנינים".
אתה מתגעגע לתקופה ששיחקת?
"כבר שכחתי מזה, אבל הייתה תקופה שבהחלט התגעגעתי. כשאני רואה את התנאים של היום, אני אומר לעצמי שאילו שיחקתי היום, השמים היו הגבול. אבל אין לי טענות לאיש. הכול בסדר".
ומה דעתך על ירושלים של היום, לעומת העיר שבה שיחקת?
"אילו לא אהבתי את העיר, היו לי הרבה אפשרויות לעזוב. אני קשור אליה מאוד, אז נשארתי. קשה להשוות את ירושלים של היום לזו שהייתה לפני ארבעים או חמישים שנה, אבל אז היה יותר כיף. העיר הייתה תוססת וחיה, היינו צעירים, עשינו חיים ואהבנו לחיות. הכול היה כל כך יפה ותמים. יש המון זיכרונות טובים ונוסטלגיה. אני מאוד מחובר למקום הזה. לא נולדתי פה, אבל זה הבית שלי".
