שמואל בונה – צייר ייחודי של ארץ התנ״ך
במוזיאון לאמנות יהודית-ישראלית ע״ש משה קסטל נפתחת תערוכה ייחודית המוקדשת לשמואל בונה, מן האמנים המקוריים והמשפיעים שפעלו בארץ־ישראל. למעלה מארבעים יצירות מופת מוצגות יחד לראשונה, 26 שנה לאחר מותו, ומזמנות חשבון נפש מחודש על מקומו של בונה בהיסטוריה של האמנות הישראלית.
פורסם בתאריך:
אלק ד' אפשטיין
ביום רביעי הבא, ב־10 בספטמבר, פותח מוזיאון לאמנות יהודית-ישראלית ע"ש הצייר משה קסטל באופן רשמי תערוכה ייחודית חדשה – "צייר ארץ התנ״ך שמואל בונה" (היא כבר פתוחה במסגרת "ביקור מקדים"), שכוללת למעלה מארבעים יצירות שמן של אחד האמנים המקוריים ביותר שפעלו בארץ־ישראל אי פעם. שמואל בונה הלך לעולמו לפני 26 שנה, אך יצירותיו לא איבדו מחשיבותן.
שמואל בונה נולד ביום 24 באוקטובר 1930 לחוה ושלמה בונק במזריטש שבמזרח פולין. כמחצית מתושבי עיירה זו היו יהודים, ורובם המכריע, לרבות רוב בני משפחת בונק, שעוד נשארו שם, נשלחו למותם במחנה ההשמדה טרבלינקה. אביו של שמואל, שלמה בונק, היה חייט במקצועו; בשנת 1933 נסע להכין את עליית המשפחה לארץ־ישראל. בשנת 1936, כאשר שמואל היה בן שש, הגיעו ארצה גם יתר בני המשפחה והתיישבו בחיפה; בעיר זו שמואל בונה נשאר עד סוף חייו.
חייו האישיים והקולקטיביים הצטלבו מוקדם מדי עם שבר ההיסטוריה: פלמ"ח, פציעה, שחרור – וציור. לאחר שלמד בבית הספר המקצועי שליד הטכניון, הוא הצטרף בשנת 1942 אל תנועת "המחנות העולים", בשנת 1943 – לאגודה הימית "זבולון". בשנת 1946 החל לצייר באולפן לציור של ההסתדרות בחיפה. לאחר ההכרזה על חלוקת ארץ־ישראל והקמתה של מדינת היהודים בכ"ט בנובמבר 1947, התגייס לפלמ"ח ושירת בגדוד השלישי של חטיבת יפתח ונלחם בגזרות שונות בגליל העליון. ביום ה־10 במאי 1948 השתתף שמואל בונה בכוח שכבש את המצודה של צפת; בפעולה זו נפצע קשה. לאחר שהחלים, חזר לשרת בצבא והשתתף במבצע "עובדה", אשר בו צורף ליחידה שהכינה דרך ממרכז הנגב לחוף ים סוף.
לאחר שהשתחרר מהצבא, שב שמואל בונה ללימודי האמנות. בשנת 1952 ערך את תערוכת היחיד הראשונה שלו. יצירותיו המוקדמות הושפעו בעיקר מן הציור הפוסט־אימפרסיוניסטי וכללו דיוקנאות ותיאורי טבע דומם. בשנת 1958 זכה בפרס לציור על שם הרמן שטרוק מטעם עיריית חיפה. בשנת 1961 ערך תערוכה רטרוספקטיבית בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב לאמנות, וכעבור שנתיים – תערוכת ציורי גואש בבית האמנים בירושלים.
בהמשך הוא השתתף בארבע ביאנאלות, שתיים בוונציה ושתיים בפריז (כולן התקיימו בין 1958 ל־1965). במחצית השנייה של שנות ה־60 ובשנות ה־70, בעיקר בעקבות שהותו בשנת השתלמות בפריז, החל בונה לחקור מחדש את הקשר שבין אמנות יהודית לבין שפת הציור המודרני. בתקופה זו הקדיש מקום מרכזי ביצירתו לתיאור מראות הכפר, עבודת האדמה והנוף הישראלי. ציוריו של שמואל בונה על נופי ארץ ישראל – ירושלים, עמק יזרעאל, שדות הגליל וחיפה – אינם נופים לשמם, אלא מפת דרכים תרבותית. כל גבעה היא אתר זיכרון, כל עץ – צל של גלות. את הטכניקה שלו שיכלל לאורך השנים: משמן על בד ועד גואש, מונוטיפיות, ליטוגרפיות, ויטראז׳ים ועבודות קיר לבתי הכנסת. מרבית התמונות שנבחרו להיות מוצגות בתערוכה הן מתקופה זו ויש בכך, ללא ספק, אמירה אוצרותית.
לדעת רבים, כאשר חושבים על האמנות הישראלית של הימים ההם, מראשית שנות החמישים ועד לשנות השבעים המוקדמות, שמואל בונה היה אחד מן האמנים הטובים ביותר, מהשורה הראשונה ממש, שבלט בקול מאוד ייחודי ומקורי בקנה מידה בינלאומי. תערוכה זו מציגה לראשונה במרחב המוזיאלי למעלה משלושים יצירות מופת הללו יחד, באולם אחד, ולדעת האוצרים היא תחייב חשבון נפש מחודש לגבי מקומו האמיתי של אמן דגול זה באמנות הישראלית, במיוחד בעשור השני והשלישי לאחר קום המדינה. יש האומרים כי גם כאשר משווים את יצירותיו ליצירות מופת של האמנות האירופית מהימים ההם, אין הן מאבדות מערכן וחשיבותן.
באמצעות השילוב בין המורשת הפוסט־אימפרסיוניסטית, מחד, לבין האמנות הנאיבית, מאידך, ותוך זיקה ברורה וחזקה לארון הספרים היהודי, יצר שמואל בונה לא רק סגנון אלא שפה אמנותית משלו. יצירותיו מזוהות כשלו באופן מיידי, ללא צורך בחתימה. מעטים הציירים שאפשר לומר עליהם כך, אך שמואל בונה הוא בוודאי אחד מהם.
קשה להאמין, אך התערוכה במוזיאון חיפה שהתקיימה עוד בשנת 1971 הייתה התערוכה המוזיאלית האחרונה של שמואל בונה בימי חייו. מבחינה סגנונית, דווקא החל מראשית שנות השבעים, אפשר להבחין בשני נתיבים מקבילים ביצירתו: האחד – נופי־תיאורי, המעוגן בזיכרון האדמה – חיפה, הגליל, שדות העמק – והאחר סמלי, מופשט למחצה, המטעין את הדימויים היהודיים במשמעויות חדשות, שפחות תלויות במסורת אך אינן מוותרות עליה.
בדומה ליצירותיו של פנחס שער (1923–1996), שאת תערוכתו כבר קיימנו במוזיאון ע"ש משה קסטל בסוף 2023, גם אצל שמואל בונה עברו מוטיבים יהודיים עיבוד חזותי מחודש. בסדרה המונומנטלית "150 ציורי התנ״ך" משנת 1974, שהיא בין המוכרות במורשתו האמנותית, מפני שקובצה בשלמותה באלבום מפואר עב כרס מקיף וייחודי, לא מדובר באיור טקסטואלי אלא בניסיון להפוך את התנ"ך ממושא של קודש לאובייקט של השראה אסתטית. חבל שיצירות אלה לא הוצגו במוזיאונים בארץ בימי חייו של האמן עצמו.
כאשר מביטים ביצירותיו, שאחדות מהן הן יצירות מופת ממש, וכאשר מתבוננים במכלול עבודותיו בשלמותו, קשה להשלים עם מצב זה. התערוכה הנפתחת עתה במעלה־אדומים עושה לשמואל בונה ולו מעט צדק היסטורי. כאן, במוזיאון ע"ש משה קסטל, שהוחרם גם הוא במשך שנים רבות, נעשה ניסיון לתקן את העוול ולהציג את פנחס שער, שמואל בונה וציירים נוספים שהלכו בדרך זו – כמעצבי הדרך ועמודי התווך של הציור הישראלי המקורי. זו אינה משימה פשוטה, אך היא בהחלט ראויה לכל מאמץ.
בשנת 1953 נישא שמואל לרחל לבית קדישאי, ולזוג נולדו שלושה ילדים: עמרי, אחאי ודפנה. שמואל בונה נפטר בעיר חיפה, בה חי ויצר רוב שנותיו, ב־21 בינואר 1999. יצירתו נותרה חיה, והתערוכה הנוכחית ממחישה זאת היטב. תודה גדולה נתונה לרחל, עמרי ואחאי, שבזכותם הצלחנו לקיים את התערוכה הנוכחית המציגה מספר רב של פנינים מן האוסף המשפחתי. הם עתידים להגיע לפתיחת התערוכה ביום רביעי הקרוב, 10 בספטמבר, בשעה חמש אחר הצהריים – וכל תושבי ואורחי העיר מוזמנים להתלוות אליהם לערב אמנות בלתי נשכח.
